אמור שלום

טענת השמאל שיגאל עמיר רצח את השלום כשרצח את רבין, התבררה השבוע כשגויה. 

 

במהלך השבוע שבו אנו מרכינים ראש לזכר יצחק רבין אירעו שני דברים המצביעים על כך שטענת מחנה השמאל באשר להשלכות האסטרטגיות של הרצח איננה נכונה. על פי השמאל, יגאל עמיר רצח את השלום כאשר רצח את רבין. אילו רבין היה חי, כך טוענים, הוא היה משיג את השלום המיוחל.

הדבר הראשון שהוכיח כי הטענה משוללת יסוד אירע זמן קצר לפני הטקס הרשמי בהר הרצל. עבדאללה מלך ירדן הודיע כי הוא מבטל את נספחי הסכם השלום שאפשרו לישראל להמשיך לעבד בערבה ובנהריים. כביטוי לרצון הטוב שרבין רחש למלך חוסיין, אביו של עבדאללה, הוא הסכים לוותר על הטענה לריבונות ישראל בשטח בתמורה להסכם החכירה ל־25 שנה, שהיה אמור להתחדש באופן אוטומטי בשנה הבאה.

המעשה של המלך עבדאללה בא מאווירה של שנאת ישראל ושנאת יהודים בירדן. סקר של מכון פיו שנערך ב־2014 גילה כי 100% מתושבי הממלכה ההאשמית שונאים יהודים. אי אפשר להגיד שהשנאה הזאת נולדה ב־4 בנובמבר 1995.

אם אפשר להאשים מישהו במצב, זה לא יהיה בנימין נתניהו אלא המלך עבדאללה. עבדאללה מכהן כשליט ירדן כבר 19 שנה, ובתקופת כהונתו לא עשה דבר כדי לטפח מתינות וסובלנות בקרב נתיניו. זאת על אף שליטתו ברוב מערכות התקשורת במדינה ושליטתו הכמעט מוחלטת בכל זרועות הממשל בממלכה.

השנאה המוחלטת שרוחשים לנו נתיניו של עבדאללה מבטאת אמת קשה אך פשוטה: הבסיס לשלום אמת בינינו לבין העולם הערבי אינו קיים. בסיס זה אינו תלוי בוויתור על שטחים כאלו או אחרים. הבסיס הנעדר לשלום אמת הוא זניחת העוינות לישראל הטמונה כה עמוק בתודעת החברות הערביות. ואם זה הדין באשר לירדן, שבשלום עמה האמין רבין, אזי זה בוודאי הדין באשר לפלסטינים, שבשלום עמם האמין רבין הרבה פחות.

הדבר השני שאירע השבוע, שמרסק את הטענה כי הרוצח יגאל עמיר הרג את הסיכויים לשלום כאשר רצח את רבין, היה פרסום מאמר על ידי דניס רוס, מתווך השלום האמריקאי הנצחי, בנושא הגורם לכישלון מאמצי השלום בין ישראל לפלסטינים. רוס הבהיר כי משנות ה־70 ועד לשנת 2014 הגורם היחיד שמנע הסדר שלום היה אש"ף. רוס ציין כי מאז שנות ה־70 ערפאת ואחריו אבו מאזן פסלו כל הצעת שלום שהוצעה להם.

אם לא הרצח, האם ערפאת היה מסכים להצעת שלום של רבין? אין סיכוי. הרי בנאום האחרון שלו בפני הכנסת, ב־5 באוקטובר 1995, עת הציג לאישור הכנסת את הסכם הביניים (מה שכונה לאחר מכן הסכם אוסלו ב'), אשר הסדיר את נסיגות ישראל והעברת הסמכויות של המינהל האזרחי לידי אש"ף בערים ובכפרים הפלסטיניים ביו"ש, רבין הציג חזון שערפאת היה פוסל על הסף.

החזון האמיתי

חשוב להתעכב על פרטי חזונו המפורט של רבין, כי יש בו כדי להבהיר את הנזק האמיתי שנגרם לכלל ישראל כפועל יוצא מהמעשה הנתעב של יגאל עמיר. רבין בפירוש לא חזה הקמה של מדינה פלסטינית ריבונית. הוא דיבר על "ישות פלסטינית אשר תהיה בית למרבית התושבים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית". השטחים בשליטת ישות פלסטינית זאת לא יכללו את כל יהודה, שומרון ועזה כפי שרוצים אנשי השמאל כיום. רבין אמר חד־משמעית: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967".

לא רק שירושלים לא תחולק, קבע רבין, גבולותיה יתרחבו ויכללו גם את מעלה אדומים וגבעת זאב. זאת אומרת, לא רק שרבין לא התכוון למסור את הריבונות על הר הבית לפלסטינים. הוא התכוון לכלול בתוך העיר כפרים ערביים שלמים כדי להגיע למעלה אדומים ולגבעת זאב.

בעוד השמאל תקף את נתניהו בזמן כהונת ברק אובמה בטענה שסירב לוותר על בקעת הירדן, הבהיר רבין חודש לפני מותו כי "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב של המושג הזה". בדיונים פנימיים אמר כי "הפירוש הנרחב" כולל גם את הרי השומרון.

רבין דיבר על צירוף גושי יישובים, לרבות גוש עציון, ביתר ואפרת לישראל לצמיתות. הוא התחייב כי לא יפגע באף יישוב ומפעל ההתיישבות בזמן הסדר הביניים. "התחייבנו... בפני הכנסת שלא לעקור אף יישוב... גם שלא להקפיא בנייה וגידול טבעי". וכשבמהלך השיחות לקראת הסדר הביניים הוצעה לו טיוטה שהייתה מקפיאה את הבנייה בהתיישבות או מגבילה אותה, רבין פסל אותה על הסף.

ב־23 השנים מאז הרצח ראשי ממשלה רבים ונשיאי ארה"ב הציעו לפלסטינים הצעות שלום שחרגו באופן קיצוני מחזונו של רבין. וערפאת כמו גם אבו מאזן פסלו את כולן. השמאל טוען כי כל זה לא חשוב. היו לרבין יחסים מיוחדים עם ערפאת, וערפאת היה מקשיב לו. האומנם? לא הייתה עדות ליחסים הללו. אדרבה, היו עדויות רבות לכך שרבין תיעב את ערפאת.

לעומת זאת, הוא אהב את המלך חוסיין. והנה, 24 שנים לאחר חתימת ההסכם בנו של חוסיין מנסה לפייס את נתיניו הדורשים ביטול מוחלט של הסכם השלום באמצעות רמיסת רוחו.

אז נכון, חזונו של רבין לא היה ארץ ישראל השלמה. אולם במהותה הייתה עמדתו זהה לעמדת ראש הממשלה כיום. בדיונים פנימיים רבין הבהיר כי חתר להשיג הסכם קבע שישאיר כ־65% משטח יו"ש בידי ישראל לצמיתות. משמעות הדבר היא שחזון רבין אז היה חזונו של נפתלי בנט והבית היהודי של היום.

אז איך קרה שאמת זו לא נשמעת בשיח הישראלי? איך קרה שבנט ואיילת שקד נתפסים כימין אידיאולוגי במקרה הטוב, ויצחק ("בלי בג"ץ ובלי בצלם") רבין נתפס כיו"ר תנועת שלום עכשיו?

ובכן, זה מביא אותנו להשלכה האסטרטגית האמיתית של רצח רבין: ביטול חופש הביטוי. החלטת השמאל להאשים את מחנה הימין באחריות לרצח בגין "הסתה" הביאה למצב שאי אפשר לדבר על מהותם של דברים. ובשל כך אי אפשר להתמודד עם העובדה שערפאת לא פעל בתום לב. כל ניסיון של נתניהו, הליכוד או אזרחים פרטיים לעשות כך הביא למתקפות בסגנון "הרצחת וגם ירשת".

אם הימין כולו רצח את רבין, אז כל ניסיון של הימין לפעול כפי שפעל רבין ולצקת תוכן במסגרת אוסלו שיהיה בו כדי לשמור על ביטחונה של ישראל, היה משול להודאה ברצח. וכל דיבור על ביטול הסכמי אוסלו לאחר מלחמת הטרור שפתח ערפאת לאחר שפסל את הצעת השלום של אהוד ברק בקמפ דיוויד ביולי 2000, היה משול לרצח שני.

אשר לשמאל, הוא השתנה ללא הכר לאחר רצח רבין. רבין ואנשיו היו אנשי ביטחון, לא אידיאולוגים של שלום. לא הייתה להם בעיה לשתף פעולה עם הימין כדי לקדם את ביטחון המדינה. בשיחות השלום לא פסלו אנשי רבין חברי צוות על סמך עמדותיהם הפוליטיות. כל עוד היה מדובר בעמדה עניינית, לא עניין אותם למי האיש שהשמיע אותה הצביע ומה חשב על אוסלו.

בעקבות רצח רבין היכולת לקיים דיון פתוח וענייני נפגעה אנושות. נדרשו עשרות שנים להגיע למצב שבו ניתן לדבר בחופשיות על האפשרות לעשות את מה שרבין הציע בנאומו בפני הכנסת. עכשיו, כשהגענו למצב זה, הדרך הנכונה ביותר לכבד את מורשת רבין היא לקיים באיחור של 23 שנה דיון פתוח ואמיתי על חזונו להסדר עם הפלסטינים, שיתבסס על מה שלמדנו בשנים שחלפו מאז מוצאי השבת השחורה ההיא, בנובמבר 1995.

tguvot@maariv.co.il