אנחנו חיים בעידן הג'ורה. מי שפותח פה מוכתר למלך. התקופה שלנו משובשת ומדהימה, עד כדי כך שמצליחים לעטוף גסות בלתי מנומקת בכל מיני שמות מתחכמים ומכתירים אנשים נטולי עכבות לגיבורי־על ומכנים אותם "אמיתיים", "דוגריים", "בלי מסיכות", "טרולים", "בעלי דעה מקורית", ועוד שלל דימויים מכובסים.
עם כל הכבוד להערצת השיח החופשי, בסופו של דבר, אחרי כל ההאדרה, מדובר בפיות גדולים שיורים בפוגענות ולא פעם בלי טיפת היגיון. יחידים שהתאהבו בפרובוקציה עצמה ובהשלכותיה ולא באמת עצמה. מצד שני, מי שילין על כך מוטב לו להבין שזו המציאות החדשה ואם ברצונו להיות רלוונטי הוא חייב להיות חלק מזה.
הסתכלו לדוגמה בעיתוני סוף השבוע המונחים סביבכם וראו איך בכירי העיתונאים והפרשנים נאלצים להסלים את ההתבטאויות שלהם בטענה ראשונית או בתגובה כדי שקולם יישמע. מי שלא מלכלך מקוטלג כלא מעניין, מושלך בשולי הדרך ונגרס לתוך השכחה. מדובר באבולוציה בלתי ניתנת לעצירה (אם עדיין מותר להשתמש במילה "אבולוציה", אחרי שנמחקה מתוכני מערכת החינוך) שעולה מתוך עולמות הריאליטי והטרפת שהתפתחה ברשתות החברתיות.
תוכניות המציאות בעשור האחרון הצמיחו דור חדש של גיבורים שהצליחו לכבוש את לב הציבור, לא בידענותם או בכישרונם אלא בכוח יכולתם להיות "אותנטיים". המונח האחרון שנוי במחלוקת ומרובה משמעויות, וכדי לפשט את הדברים אציין שהכוונה בעיני היא למסוגלותם של אנשים להעביר את דעותיהם ואישיותם בצורה שנראית לצופים כחפה ממסננים. הכישרון הזה זוכה להערכה כפולה ומכופלת, אם הוא מלווה בהתנהגות אגרסיבית ובהתלהמות בוטה.
במקביל השיח ברשת הסלים עד לנקודת רתיחה. בעבר אדם שהגיב בצורה חריפה ומעליבה עשה זאת במחשכים ותחת מעטה מסתורין של טוקבקיסט חסר שם. מאוחר יותר, עם בוא יצירתו של מרק צוקרברג לעולם, כשהזהויות כבר בצבצו והתגלו, פוסטים קולניים הוקעו ברבים ונחשבו לפסולים. בשלב הבא החלו למשוך כתפיים ולהביט באדישות מוחלטת על מלל בלתי נאות. בימינו התוקפניים זוכים למחיאות כפיים ולפרסום של ממש. חשבו על הטרולים הבוטים ברשתות ועל הכוכבים הצורמניים ברשת. איני צריך לפרט את השמות, כולנו מכירים אותם היטב. הם ידועים ומאפילים בעוצמתם על יצרני תוכן ודעה ענייניים ורהוטים.
לפעמים אני עובר על תגובות בעמוד הפייסבוק שלי, שאינו בוטה או פרובוקטיבי במיוחד לטעמי, ורואה שיח שצונח לגובה נמוך בצורה מבהילה. תמונה פשוטה ומשעשעת ולהבדיל תיעוד מקטטה אי־שם שהעליתי, הופכים במהרה להתגוששות שמחייבת אותי לא פעם למחוק את הפוסט. האלימות במקרים כאלה כלל לא מופנית כלפי, ובינה לבין התוכן הראשוני שהוצג אין כל קשר. הדיון הפנימי בין המגיבים מתלהט לעתים בלי שום פרובוקציה, ובסוף המתלהמים זוכים ליחס אוהד, לגיבוי ואף יותר מזה.
אינני צדיק. גם לי יש חלק בהערצה לאקשן. עיני ותשומת לבי נמשכות לא פעם לפעולות קיצוניות ואלימות של בריונים למיניהם. אף על פי שמבחינה מוסרית רצוי לא לעודד התנהלות כזו, יש משהו ממגנט בקטטה שמתרחשת מול עיניך. קשה להסיר את המבט משני אנשים שמתגוששים ברחוב או ברשת. ההתרגשות והתחושה שמשהו קורה ממכרות. אתה מרגיש בלב עניין מסעיר. למרבה הצער, עם השנים הקרבות הללו, שהיו פעם צליל רקע משני בלבד לשיח נעים ושנון שתפס את לב הזירה, זזו למרכז והפכו לעניין הדומיננטי.
מה שמצחיק בכל ההליך הזה הוא שאני עברתי דרך הפוכה. בעבר לשוני, לפחות בעיני הסביבה, הייתה חסרת מעצורים. בדומה לזו של אנשי תקשורת שתופסים שוב ושוב לאחרונה את הכותרות. האמינו לי. עם השנים התבגרתי, התמתנתי, וכעת תחושות בלתי נעימות פוקדות אותי אם ציוץ שכתבתי נתפס כפוגעני וחסר הצדקה. אפילו כשזה מתבקש במסגרת עשייה עיתונאית ופובליציסטית קשה לי. הולך ומתמתן אנוכי.
אז תסלחו לי אם לא אקלל ואעלוב באף גורם בטור הזה. אף שאפשר, וכמות התגובות והשיתופים תעלה פלאים בעקבות מהלך כזה. מי יודע, אולי בראייה כוללת אמחק בקרוב מתודעתכם בשל המעצורים הללו. אז מה. כיום אני לא בנוי להתגוששויות הללו. קללות וכיסוחים עושים לי רע. זה פשוט לא שווה את התהילה.