נתן אשל הוא המוציא והמביא של הרפש מהחצר המלכותית. הוא המריצה שעליה דוהרת הפרנויה לכל עבר. הוא מתמחה בליקוט שברי שמועות, רסיסי לחישות, קצוות פרומים של קונספירציות הזויות, אריזתם לבליל של מעשיות תפלות ולחישתן על האוזן הכרויה־תמיד, שממנה מעובד התבשיל והופך לקבוצת פקודות קצרה, שאותן מבצע בדייקנות ונחישות ראש ממשלת ישראל. ככל שהזמן חולף, כך מתמעטת הבושה, מתפוגגים הבלמים והאיזונים, ונשרפים הברקסים.
היסטורית, כמעט כל מי שנתקל בנתניהו לאורך הדרך, סומן בשלב כזה או אחר כחתרן. הרשימה אינסופית. בקדנציה הראשונה שלו הוא לא הכניס לממשלה את אריאל שרון, אחרי שזה התרוצץ בין האדמו"רים לאורך כל הקמפיין כדי לשכנע אותם להורות לצאן מרעיתם להצביע ביבי. שרון, על פי ביבי, היה חתרן. רק אולטימטום של דוד לוי אילץ את ראש הממשלה הטירון להיכנע ולתפור לשרון, הנצור זועם בחוותו, את תיק התשתיות. אחר כך הוא סימן את שר הביטחון הפופולרי שלו יצחק מרדכי כחתרן הבא. מרדכי היה נאמן לנתניהו לאורך כל הקמפיין וגם אחריו, עד שבשלב מסוים נשבר. הוא חבר לחתרנים אחרים, רוני מילוא, דן מרידור ואמנון ליפקין שחק, כדי להקים את מפלגת המרכז.
השבוע הזה נפתח ביום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל. שני נכדיו של המנוח, נעה רוטמן ויונתן בן־ארצי, העזו להכליל כמה מילות ביקורת על התרבות השלטונית שמנהיג כאן ראש הממשלה, שכזכור ליבה והוביל את ההסתה נגד סבם המנוח, עד שמישהו קם ותקע בגבו שני כדורי "הולופוינט".
בשבוע הבא יתקיימו הבחירות המוניציפליות. לכו להצביע. השפעת ראש עיר על תושביו יכולה להיות דרמטית. תופעה מרעננת ומעניינת מככבת השנה בקמפיינים המקומיים הללו. יש לה פוטנציאל להשפיע גם מעבר למוניציפלי: בפעם הראשונה זה זמן מה בשלוש הערים הגדולות יש מועמדים חדשים, צעירים, הקוראים תיגר על ראשי עיר נצחיים ופופולריים, עם סיכוי לא רע להצלחה. אני מדבר על תל אביב, חיפה וירושלים (המהווה חריג).
השבוע הובא למנוחות שלמה דורון. אתם לא אמורים להכיר אותו. מי שספד לו היה שבתי שביט, לשעבר ראש המוסד. דורון הוא אחד הגיבורים האלמוניים שהפכו את המדינה הזו למה שהיא. הוא שייך לתקופה אחרת, שבה הגיבורים היו אנשים צנועים, נחבאים אל הכלים, שלא נוהגים לרוץ לספר לחבר'ה, אלא להפך. שומרים על פרופיל נמוך ומתמקדים בהשגת המטרה, ולא בקידום אישי.
התרעות פיקוד העורף