זרעי הגיהינום: כמעט כל ויכוח סביב בנימין נתניהו נגמר בשאלה קבועה, נצחית, שוברת שוויון: מי אתם רוצים שיחליף אותו? הרי אין אף אחד שמתקרב לקרסוליו! מי יבוא במקומו? את השאלה הזו שואלים לא רק חסידיו של ראש הממשלה. שותפים לשאלה הזו כמעט כולם: הקהל השבוי הגדול שלא באמת מסמפט את האיש אבל לא מזהה שום אלטרנטיבה, ואפילו אלה שמתעוררת בהם בחילה עמוקה לנוכח התהומות שאליהן מוביל נתניהו את הדמוקרטיה הישראלית. כולם מחפשים מחליף, ואין.


אז ביומיים האחרונים למדנו למה אין. זה לא רק שהוא השתלט על מוסדותיה החשובים ביותר של הדמוקרטיה שלנו ואטם את ערוצי אספקת החמצן של המערכת הפוליטית. הוא גם מנקה בשיטת מכסחת הדשא כל מה או מי שעלול אי־פעם לאיים על מעמדו או לקרוא עליו תיגר. הוא עושה את זה בעזרת ארגז כלים מגוון שבנה לעצמו. הוא לא היה יכול לעשות את זה אלמלא נהנה משירותיו של שבט גדול של קרנפים מאולפים, מלחכי פנכה וחנפנים, שנאבקים זה בזה עד זוב דם כדי למלא אחר גחמותיו, תוך שהם משתחווים אפיים ארצה בפני הגברת ומהללים ומשבחים עד זרא את עפר רגלי המשפחה כולה.


כלי העבודה מגוונים: החשוב שבהם הוא חוק הצינון הפאשיסטי, שנועד לאטום את המעבר ממערכת הביטחון לצמרת הפוליטית, מעבר שהזין והעשיר במשך שנות דור את ההנהגה הישראלית. כל זה עלה בעשן כשהחוק, שאותו העבירו יובל שטייניץ ואבשלום (אבו) וילן, פשוט מונע מהרמטכ"לים, ראשי המוסד, ראשי השב"כ, אלופי צה"ל ובכירי מערכת הביטחון את האפשרות לתרום מניסיונם ומכישרונם לטובת המדינה גם אחרי שפשטו מדים. עוברות ארבע שנים תמימות (שלוש שנות צינון פלוס שנת ההסתגלות) עד שהחברים האלה יכולים להצטרף לפוליטיקה. מדובר בנצח. כשמדובר באיום משמעותי במיוחד, מזמינים עבורו חבילת סיכול פלטינום מיוחדת, שנתפרת על פי מידותיו (ע"ע "פרשת הרפז", שכל תכליתה לסכל את הרמטכ"ל הפופולרי גבי אשכנזי).


"ישראל היום" הוא אחד הכלים העוצמתיים שנועד לקצוץ כל ראש שמעז להתרומם, לגדוע כל יד המורמת, או שלא מורמת, אפילו כדי לגרד רגע את האוזן. יחד עם מאחזי תקשורת נוספים וצבא של טרולים ובוטים ברשתות החברתיות מקבל כל מי שמעז לקושש לעצמו קיום עצמאי על המפה הפוליטית את "הטיפול הסעודי": מוזמן פנימה, נשחט על הסכין ומוברח החוצה בחתיכות. אחר כך הם גם לא מתביישים לנחם את המשפחה. השבוע הגיע תורו של גדעון סער. ולא בפעם הראשונה. הבעיה היחידה היא שסער יודע להילחם בחזרה. בפעם היחידה שהתמודד מול נתניהו ראש בראש, הנחיל סער לראש הממשלה תבוסה ניצחת. שווה לחזור לפעם הזו, כי נזרעו בה זרעי הגיהינום שנבטו השבוע.


זה קרה בבחירות לנשיאות המדינה לפני קצת יותר מארבע שנים. לליכוד היה מועמד ראוי: ראובן ריבלין שמו. בית"רי, רביזיוניסט, ירושלמי מלידה. חבר נאמן ומפואר במפלגת השלטון. הייתה רק בעיה אחת: בני הזוג נתניהו לא סבלו את ריבלין. הוא לא נמנה עם עדת החנפנים המקיפה אותם. הוא היה (ונותר) דמוקרט אמיתי. הוא התקומם, פה ושם, נגד המאמץ להמיר את הדמוקרטיה הישראלית במונרכיה גרוטסקית. הוא סירב, בניגוד לרבים אחרים, להיכנס לרוטציה של ליצני החצר הסובבים כסביבוני אפסיים בשירות הוד מלכותה. אז נתניהו קיבל הוראה נחרצת: תעשה הכל שרובי לא יגיע לבית הנשיא.

כזכור, הוא עשה הכל. הוא אפילו יצא לג'יהאד מטורלל נגד מוסד הנשיאות עצמו. הוא ניסה לבטל את הנשיאות רבע שעה לפני הבחירות לנשיאות. הוא הציע את הנשיאות לכל מי שנתקל בו. כולל ארנון מילצ'ן. כולל אלי ויזל, כשכבר לא לגמרי הבין מה קורה סביבו. מזל שנתן אשל היה עסוק, אחרת עוד היינו זוכים בנשיא שהוא גם צלם חובב (חצאיות).


זה לא הצליח. מה שנותר, זה לסכל את הבחירה עצמה. גם אם חנין זועבי הייתה מתמודדת נגד ריבלין ב־10 ביוני 2014, היה נתניהו מתגייס למענה. אבל היה זה מאיר שטרית, מועמד מטעם "התנועה" של ציפי לבני, מי שעלה לסיבוב השני נגד ריבלין. בהפסקה בין ההצבעה הראשונה לשנייה, נראה יריב לוין, האופרייטור מספר אחת של ראש הממשלה, חופז לאחד החדרים של הסיעות החרדיות בכנסת. הוא נשלח לשם על ידי ראש הממשלה ומנהיג הליכוד. הוא לא בא לשכנע את החרדים להצביע עבור המועמד של הליכוד (ריבלין), אלא להפך: הוא הפציר בהם, בשמו של נתניהו, להצביע למען המועמד השני. הכל כשר בדרך להפלת רובי השנוא. לרוע מזלו, מי שהגיע לשם אחריו, היה גדעון סער. הוא ניצח. ריבלין ניצח. הליכוד ניצח. המחנה הלאומי ניצח. מבחינת נתניהו, כל זה לא נחשב, כי הוא הפסיד. הכל בטל בשישים ומשועבד לאינטרס של המשפחה המלכותית. שהמפלגה תישרף, שהמדינה תעלה בלהבות. הרי המדינה זה הוא. 

גדעון סער. צילום: אבשלום ששוני


המרוץ נגד אלשיך

נתן אשל הוא המוציא והמביא של הרפש מהחצר המלכותית. הוא המריצה שעליה דוהרת הפרנויה לכל עבר. הוא מתמחה בליקוט שברי שמועות, רסיסי לחישות, קצוות פרומים של קונספירציות הזויות, אריזתם לבליל של מעשיות תפלות ולחישתן על האוזן הכרויה־תמיד, שממנה מעובד התבשיל והופך לקבוצת פקודות קצרה, שאותן מבצע בדייקנות ונחישות ראש ממשלת ישראל. ככל שהזמן חולף, כך מתמעטת הבושה, מתפוגגים הבלמים והאיזונים, ונשרפים הברקסים. 


לפני שנה־שנתיים היה נתניהו מתרחק בכל כוחו מהאירוע הזה, משאיר לסריסיו את העבודה השחורה. הפעם הוא החליט להצטרף לאמבטיית הבוץ בעצמו ובקולו, ועוד ביום הולדתו (שנחגג שלשום, שלושה ימים אחרי התאריך המקורי שנפל, אבוי, על יום הזיכרון ליצחק רבין). בתחילה, מתוך רפלקס, התגולל שוב על התקשורת ש"לא מתעניינת בביקור של סגן נשיא סין!!", ומתעסקת רק ב"מזימת המאה", אמר נתניהו בלגלוג. הוא שכח שאת "מזימת המאה" הזו הוא הגה והפיץ בכל כוחו. המסרונים הדחופים של נתן אשל מפוזרים לאורכו ולרוחבו של אוקיינוס הוואטסאפ. בסוף נמצאו הפתאים שתרגמו את זה ל"חשיפות", ועכשיו מנחית נתניהו את ההרמה שהרים לעצמו, על עצמו. ואז, בלי למצמץ או להתבייש, הוא עבר לדבר בעצמו על "מזימת המאה". על אותו "שר לשעבר" ש"רקח איזה תרגיל חתרני".


גם אם יחפש בנרות, לא ימצא נתניהו פוליטיקאי שסייע לו יותר לאורך הקריירה מגדעון סער. ב־1999 סער היה שם, אחרי התבוסה לאהוד ברק, ואסף את השברים של ביבי. ב־2006, כשנתניהו הוביל את הליכוד להישג היסטורי של 12 מנדטים, היה זה סער שבלם את הניסיונות להדיח אותו. כשהחליט לקחת פסק זמן מהפוליטיקה, חשש נתניהו מנזקו של המהלך הזה ושיגר לסער שני שליחים מיוחדים, נפרדים, שהציעו לו את השמיים, הארץ וחצי המלכות כדי שיישאר. שני השליחים הללו מכהנים היום כעדי מדינה נגד אותו נתניהו (ניר חפץ וארי הרו). סער, שהבין שהפך שלא בטובתו לאיום על המשפחה, העדיף ללכת הביתה. הוא קיווה שהטירוף ישכך קמעא. הוא טעה. הטירוף רק התגבר.


מדוע יצא נתניהו לג'יהאד הזה, בעיתוי הזה? ההסבר פשוט: ראש הממשלה יודע שחקירות המשטרה נגדו הסתיימו. המפכ"ל היוצא, רב ניצב רוני אלשיך, לא ישאיר אחריו זנבות. כל התיקים יינעלו, ייכתבו ויימסרו לפרקליטות לפני 2 בדצמבר, מועד סיום תפקידו. תיקים 1000 ו־2000 גמורים, את ההמלצות בתיק 4000 כותבים עכשיו. גם בו תמליץ המשטרה על הגשת כתב אישום בגין שוחד נגד ראש הממשלה. גם את תיק הצוללות יסיים המפכ"ל בטרם לכתו, אבל כאן צריך להוסיף כוכבית: בתיק זה נתניהו אינו חשוד. בינתיים. השאלה היא מה יקרה כשחשוד אחר, עו"ד דוד שמרון, יבין שכתב האישום נגדו בדרך ויציץ בעונשים שהוטלו בשנים האחרונות על עבריינים דומים. האם יסכים שמרון לשכב על הגדר, במיטת סוכנות מפושפשת ב"מעשיהו", תמורת הבוס ובן הדוד (הכל לכאורה. שמרון חף מפשע עד שתוכח, אם תוכח, אשמתו)? לא בטוח. במקרה של שולה זקן, למשל, העניין הוכרע בעיצומו של המשפט.


נתניהו יודע שהודעת היועמ"ש בעניין הגשת כתבי האישום צפויה ברבעון הראשון של השנה הבאה. הודעה כזו, אף על פי שאינה מסיימת את ההליך (אלא רק מתחילה אותו), היא סוג של קו פרשת המים. החשש הגדול שלו הוא לא רק מהשותפים הקואליציוניים (משה כחלון ואורלי לוי־אבקסיס כבר אמרו שלא יישבו תחת ראש ממשלה הנאשם בפלילים). החשש הגדול שלו הוא מהבית פנימה. המשימה הראשונה במעלה, החשובה באמת, היא להחזיק את הליכוד קצר וממושמע. כשהוא מביט סביב, מזהה נתניהו רק חבר כנסת אחד בליכוד שמסוגל להגיד בסיטואציה המתוארת כאן את מה שצריך להגיד כל אזרח שומר חוק במדינה מתוקנת: לא ייתכן שראש ממשלה יכהן בתפקידו תוך כדי משפט פלילי. נקודה. סער יודע להתעמת עם בג"ץ ועם מערכת שלטון החוק על רקע אידיאולוגי, אבל יש לו רקורד ארוך ומוכח של דבקות בעקרונות הבסיסיים ביותר של שלטון החוק. זו הסיבה הראשית להתנפלות שחווה השבוע. נתניהו מסמן את סער כבר מעכשיו כקושר בוגדני, כדי שאחר כך, אם וכאשר, יוכל להצביע עליו כעל בוגד.

תרחיש הבלהות

היסטורית, כמעט כל מי שנתקל בנתניהו לאורך הדרך, סומן בשלב כזה או אחר כחתרן. הרשימה אינסופית. בקדנציה הראשונה שלו הוא לא הכניס לממשלה את אריאל שרון, אחרי שזה התרוצץ בין האדמו"רים לאורך כל הקמפיין כדי לשכנע אותם להורות לצאן מרעיתם להצביע ביבי. שרון, על פי ביבי, היה חתרן. רק אולטימטום של דוד לוי אילץ את ראש הממשלה הטירון להיכנע ולתפור לשרון, הנצור זועם בחוותו, את תיק התשתיות. אחר כך הוא סימן את שר הביטחון הפופולרי שלו יצחק מרדכי כחתרן הבא. מרדכי היה נאמן לנתניהו לאורך כל הקמפיין וגם אחריו, עד שבשלב מסוים נשבר. הוא חבר לחתרנים אחרים, רוני מילוא, דן מרידור ואמנון ליפקין שחק, כדי להקים את מפלגת המרכז.


בעידן הנוכחי, אותו דבר רק על סטרואידים. מי לא חתר נגדו. זוכרים שאת הממשלה הקודמת הוא פירק כי לטענתו יאיר לפיד קשר מזימה עם יעקב ליצמן להקמת ממשלה חלופית? כן, לפיד וליצמן. הרי אם ליצמן ייאלץ לבחור למי להשיא את נכדתו, לפיד או יחיא סנואר, הוא ילך על הפלסטיני. רק אחר כך הודה נתניהו שפירק את הממשלה בעצם בגלל חוק "ישראל היום". מה שמזכיר לי שמי שחתר באירוע הזה תחת פטרונו ומיטיבו, האיש ששפך עליו מיליארדים, שלדון אדלסון, הוא נתניהו. המו"מ החשאי שניהל עם ארנון מוזס, מאחורי גבו של אדלסון, הוא החתרנות במיטבה. 


אבל היו רבים נוספים: הוא היה בטוח שאביגדור ליברמן חותר נגדו וזומם יחד עם כחלון למנוע ממנו הקמת ממשלה, הוא היה משוכנע שאריה דרעי סגור עם סער או ישראל כץ או כחלון או שנתן אשל כבר ימצא מישהו, כדי "להדיח ראש ממשלה מכהן", הוא מינה את ישראל כץ לחתרן הראשי לכל ימי חייו (אבל הדיח אותו עכשיו לטובת סער), הוא היה משוכנע שכץ מסתבך עם החרדים בפרשת העבודות ברכבת רק כדי לסלק את הגברת האומללה מהבית ברחוב בלפור. וכן הלאה. זו תופעה פתולוגית. היא התחילה בקטן ותפחה עם השנים. עכשיו אנו ניצבים מול המוטציה שלה. רק אלוהים יודע איך שרדו נתניהו וגבירתו שנים רבות כל כך של רדיפות.


היו ימים שבהם מותר היה לאנשים לשאוף להיות אי־פעם ראש ממשלה. גם אם הם בליכוד. היו ימים שבהם בליכוד היו מחנות, מנהיגים, יריבויות, קרבות מפוארים. מרכז הליכוד היה סוער ומרתק, היצרים גועשים, הפוליטיקה במיטבה. היה מחנה שרון ומחנה לוי ומחנה שמיר־ארנס, היו נסיכים כמו אולמרט, מילוא, מרידור ולימור לבנת, היה איציק מרדכי ויצחק מודעי, וכולם נלחמו בכולם וקראו תיגר על כולם כי זו דרכה של פוליטיקה בדמוקרטיה אמיתית. היום, דממת מוות. שממה מוחלטת. מדבר ציה. שלדיהם של מורדים מזדמנים פזורים מסביב. מפלגת שלטון ששעבדה את עצמה מרצון והפכה למרכבה אישית של משפחה מלכותית. יום אחד המרכבה הזו תתעורר ותגלה שהפכה לדלעת.


מהלך הביבים נגד גדעון סער השבוע נותן מענה לעוד כמה צרכים של נתניהו. פוליטית, מחוץ לליכוד, מי שמכהן כרגע כאיום המרכזי על המשפחה הוא בני גנץ. אף שהרמטכ"ל לשעבר אינו מצויד בקילר אינסטינקט פוליטי, לא מבין באופרציות פוליטיות וניחן בכמות מסחרית לא מוגבלת של נאיביות פוליטית, רואה בו ראש הממשלה מי שעלול להיות הגיים צ'יינג'ר בבחירות הקרובות. נו, טוב. נתניהו מוטרד מהעובדה שגנץ יכול לחבר כמה חיבורים ולהביא תוצאה של מעל 20 מנדטים בבחירות. במקרה של תוצאה צמודה בין גנץ (פלוס המחנ"צ) לליכוד, חושש נתניהו שהנשיא ריבלין עלול להטיל דווקא על הרמטכ"ל לשעבר להרכיב ממשלה, לנוכח "העננה" הרובצת על ראש הממשלה שיהיה תכף נאשם בפלילים. זה תרחיש הבלהות של נתניהו. המהלך נגד סער הוא מכת מנע גם נגד אפשרות כזאת. 


ועוד משהו: מי שחשב שמפלגות הלוויין של הימין כמו הבית היהודי, ישראל ביתנו וש"ס לא יעברו את אותו מסע קניבליזציה לטובת הליכוד כפי שאירע להן בפעם הקודמת, שיחשוב שוב. ב־2015 התירוץ השקרי היה "הערבים על הגדרות". ב־2019 הוא יזעק שאם לא יקבל 40 מנדטים, ריבלין הבוגד יטיל את הרכבת הממשלה על מישהו אחר. הוא חייב לנצח בהפרש משמעותי, כדי לשרוד. ויהיו מספיק אנשים שיקנו את זה.

רגע של ממלכתיות

השבוע הזה נפתח ביום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל. שני נכדיו של המנוח, נעה רוטמן ויונתן בן־ארצי, העזו להכליל כמה מילות ביקורת על התרבות השלטונית שמנהיג כאן ראש הממשלה, שכזכור ליבה והוביל את ההסתה נגד סבם המנוח, עד שמישהו קם ותקע בגבו שני כדורי "הולופוינט". 


רבים, לא רק מהמחנה הימני, סברו שההתנהגות הזו לא הייתה ראויה. שאסור לנצל טקס ממלכתי להטחת ביקורת פוליטית. שנכדיו של רבין רק גרמו נזק לעניין עצמו. אני סבור שאלה שטויות. הטקס הכי ממלכתי שיש במדינה הזו הוא טקס הדלקת המשואות על התפר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. מישהו זוכר מה עולל ראש הממשלה לטקס הזה בפעם האחרונה? איך השתלט עליו בכוח (הטקס "שייך", מאז ומעולם, ליו"ר הכנסת), פלש לתחום לא לו, צפצף על כל הכללים ונשא נאום בלתי נגמר תוך שהוא לא מעביר מראש את הטקסט (כדי לאפשר הכנת כתוביות), כדי שלא יתברר מבעוד מועד שהוא מתכוון לבעוט בכל הסיכומים, מוסכמות ומסורת ברגל גסה. זה האיש שנעלב מהפגיעה בממלכתיות של האזכרה ליצחק רבין. האיש ששפך דלי של שופכין על נשיא המדינה השבוע, כשהוא מנסה להדביק עליו מזימה פוליטית סוג ז', בלי להניד עפעף. מה גם, שבמקרה רבין מדובר במשפחה השכולה. משפחות שכולות בישראל נהנות ממעמד כמעט מקודש, ובצדק. לא מעט טקסי זיכרון נקטעו בזעקותיהן של משפחות שכולות, ותמיד ידענו להרכין ראש ולהקשיב לזעקה. כשמגיעים למשפחת רבין, פתאום כולם חרדים לממלכתיות. בקצב הזה, תוך שנה־שנתיים מי שתנאם באזכרה לרבין תהיה לריסה טרימבובלר. משפחת רבין תודר מהאירוע, עד שתתנצל על הרצח.

תופעה מקומית

בשבוע הבא יתקיימו הבחירות המוניציפליות. לכו להצביע. השפעת ראש עיר על תושביו יכולה להיות דרמטית. תופעה מרעננת ומעניינת מככבת השנה בקמפיינים המקומיים הללו. יש לה פוטנציאל להשפיע גם מעבר למוניציפלי: בפעם הראשונה זה זמן מה בשלוש הערים הגדולות יש מועמדים חדשים, צעירים, הקוראים תיגר על ראשי עיר נצחיים ופופולריים, עם סיכוי לא רע להצלחה. אני מדבר על תל אביב, חיפה וירושלים (המהווה חריג). 


בחיפה צריכה עינת קליש רותם להודות לבירוקרטיה שפסלה אותה והעניקה לה, בדיעבד, את המומנטום הנדרש מול יונה יהב, ראש העיר המכהן כבר 15 שנה. בתל אביב זהו אסף זמיר הקורא תיגר על רון חולדאי הנצחי, ראש עיר כבר ארבע קדנציות מוצלחות במיוחד. בירושלים המפתיע הוא המועמד שאף אחד לא ספר, עופר ברקוביץ, שמוביל בסקרים. הוא אומנם לא מתמודד מול ראש עיר מכהן, אבל שלושת יריביו לא פראיירים: משה ליאון, שכמעט לקח את העיר בפעם הקודמת ומכהן במועצת העיר בחמש השנים האחרונות, יוסי דייטש החרדי וזאב אלקין, השועל הפוליטי המקורב לנתניהו.


אם הייתי תושב אחת הערים הללו, אין לי מושג למי הייתי מצביע. הדילמה קשה במיוחד בתל אביב. אבל התופעה עצמה מעוררת מחשבה: ניצחונם של הצעירים המפתיעים יכול להיתפס כהצהרת כוונות. כסוג של הוכחה שגם כשהכל מכור או תפור מראש, כשהמועמד שממול מכהן כבר שנות דור, בלתי מנוצח ופופולרי עד אימה, שום דבר לא אבוד.

הגיבור האלמוני

השבוע הובא למנוחות שלמה דורון. אתם לא אמורים להכיר אותו. מי שספד לו היה שבתי שביט, לשעבר ראש המוסד. דורון הוא אחד הגיבורים האלמוניים שהפכו את המדינה הזו למה שהיא. הוא שייך לתקופה אחרת, שבה הגיבורים היו אנשים צנועים, נחבאים אל הכלים, שלא נוהגים לרוץ לספר לחבר'ה, אלא להפך. שומרים על פרופיל נמוך ומתמקדים בהשגת המטרה, ולא בקידום אישי.


דורון שירת במוסד עשרות שנים. הוא היה אחד המתכננים והמבצעים של פעילות המוסד נגד פרויקט הנשק להשמדה המונית שפיתח סדאם חוסיין בין השנים 1981־1991. לאחר השמדת הכור הגרעיני העיראקי בידי ישראל, ניסתה עיראק לפתח שניים־שלושה פרויקטים חלופיים, בהם גם נשק ביולוגי וכימי, בנוסף לגרעין צבאי, וכולל פרויקט טילים ארוכי טווח וכמובן פרויקט "תותח העל" המפורסם. ישראל פעלה נגד כל זה באמצעות המוסד. שלמה דורון היה הממונה על החטיבה שעסקה בפעילות הזו.


דורון נולד בהונגריה למה שמכונה "משפחה מתבוללת". לך תדע מה היו עושים לו בעידן שלנו הקומיסרים למיניהם, לו היה מתברר שהוא "מתבולל". כל משפחתו נרצחה בידי הנאצים, למעט אחיו הגדול. הוא עצמו, ילד קטן, הוסתר על ידי שכנים וניצל. אחרי המלחמה אסף אותו אחיו הגדול, שהסתתר ביערות ונלחם בשורות המחתרת, ושניהם עלו יחד ארצה ב־1946. הם הצטרפו לקיבוץ דורות. האח, אברהם (אלכסנדר), לא נעתר להפצרות קק"ל, שבה עבד, והתגייס לשירות מלא בהגנה עם פרוץ מעשי האיבה שהובילו למלחמת העצמאות. אברהם יצא לפרוץ את המצור על גוש עציון בלילה שבין 15 ל־16 בינואר 1948, יחד עם 34 מחבריו. האירוע נכנס להיסטוריה כשיירת הל"ה שנטבחה כולה בידי ערביי האזור. 


שלמה נשאר לבד בעולם. את חייו הקדיש למאבק החשאי על ביטחון המדינה. השבוע נפטר בצנעה ונקבר בטקס משפחתי מרגש. נצר אחרון למשפחה שכמעט התבוללה, וכמעט נמחקה מעל פני האדמה, אבל בסוף ניצחה.

bencaspit5@gmail.com