לפני שנתיים התקבלו חדשות טובות: הקהילה היהודית של פיטסבורג במערב פנסילבניה במגמת צמיחה. קבוצת החוקרים מאוניברסיטת ברנדייס, שהציגה את המחקר, זיהתה 17% יותר יהודים במחקר הזה, בהשוואה לקודם שנערך לפני כעשור ומחצה. בסך הכל, קרוב ל־50 אלף יהודים. בסך הכל, כ־2% מכלל תושבי פיטסבורג והסביבה. שישה מכל עשרה יהודים בפיטסבורג ביקרו בישראל. 


רק שלושה מכל עשרה יהודים בפיטסבורג חברים בבית כנסת. וגם החברים לא בהכרח מרבים ללכת. ואם הולכים, יותר בשישי בערב מאשר בשבת. כך שרוב היהודים בעיר לא היו בסכנה אתמול בבוקר. אבל אין להכחיש: היהודים של פיטסבורג, כמו שאר יהודי אמריקה, הם מטרה חשופה לפגיעה - של קיצונים מימין, גזענים אנטישמים מרקע נוצרי, ושל קיצונים משמאל, בדרך כלל מרקע מוסלמי. יש באמריקה די נשק, די משוגעים, בכדי לפגוע ביהודים בתדירות גבוהה.

ובכל זאת, מה שהתרחש אתמול בפיטסבורג הוא החריג המעיד על הכלל. בשנת 2006 נורו יריות במרכז קהילתי בסיאטל. היורה, נביד האק, היה מוסלמי ממוצא פקיסטני. ב־2014 נרצחו יהודים במרכז יהודי בקנזס. היורה, גלן מילר, ניאו־נאצי, נידון למוות. יהודים חשופים לפגיעה, וככל שהחברה האמריקאית מתוחה יותר, עצבנית יותר, כך עולה החשש מפני מימוש. במקרים קלים, ציור של צלב קרס או מכות ברחוב לעובר אורח בלבוש חרדי. במקרים קשים יותר – ובכן, מקרים קשים יותר זה מה שקרה אתמול.
 

אבל ראוי להזכיר: החברה האמריקאית מגוננת על היהודים, מקרבת אותם, מחבבת אותם. את הרצח בבית הכנסת יגנו מנהיגים מכל מגזרי החברה. הממשל האמריקאי מספק ליהודים – כלומר, לאלה מהם שמוכנים לקחת, בלי חשש מערבוב דת ומדינה - תקציבים לאבטחת בתי כנסת, להתקנת מצלמות ודלתות ננעלות. שוטרים מסיירים כשצריך, ה־FBI מעדכן כשצריך.

מי שישמח על הרצח בבית הכנסת, וכאמור, משוגעים לא חסר, יעשה זאת בדרך כלל במסתרים, או בחסות ערוצי השנאה של הרשתות החברתיות. אלה ערוצים פעילים במיוחד בשנים האחרונות, שבהן אמריקה כולה מבעבעת בתערובת של כעס וחרדה. כעסם וחרדתם של מי שבחרו בדונלד טראמפ כדי להודיע שהם עוד כאן. כעסם וחרדתם של מי שמתקשים להסתגל לטראמפ, ולכל מה שבחירתו מבשרת. בין השאר, שיש באמריקה כיסים של התנגדות לאליטות, יש בה אזורים המנוכרים לתרבות המשגשגת של ערי החוף, יש בה הצטברות של אלימות כבושה המחפשת ביטוי. לעתים היא מתפרצת במועדון גאים, לעתים בתהלוכות פוליטיות, לעתים באוניברסיטאות, לעתים גם בבתי כנסת.

בנסיבות האלה, היהודים צריכים להישמר. הם צריכים לבסס מחדש את נהלי האבטחה, להקצות להם מחשבה ומשאבים. הם צריכים לקחת בחשבון שהחברה שהם חיים בה נמצאת על הקצה. כל זה מסובך למדי, ומעלה דילמות לא פשוטות. היהודים מרגישים צורך להיות פעילים בזירה הציבורית, להגן על הערכים היקרים להם. אלא שהזירה הציבורית רותחת, וכל נקיטה של כל עמדה מגבירה את הסיכון לשלום הקהילה. 

כאשר יהודים תוקפים את טראמפ, הם עלולים לעורר שנאה. כאשר הם מתייצבים לצד ישראל, הם עלולים לעורר שנאה. כאשר הם מתבטאים נגד שמרנות דתית, הם עלולים לעורר שנאה. כאשר הם מוחים נגד אפליה, הם עלולים לעורר שנאה. 

וכל זה נעשה על ידי קהילה מצליחה, משגשגת וגם בולטת לעין. בבחירות האמצע הקרובות מתמודדים כמעט שישים יהודים. הם עשויים להיות כ־10% מהקונגרס. יש מי שהנתון הזה ירגיז אותו. וגם נתונים אחרים: בין יהודי פיטסבורג, לכמעט 90% יש תואר אקדמי. שליש אומרים שהם "משגשגים" כלכלית, ובמילים פשוטות, עשירים למדי. עשירים באמצע חגורת הפלדה שיש בה הרבה מאוד אמריקאים עניים, מתוסכלים, המחפשים להאשים מישהו במצבם.

על האמריקאים האלה – של פנסילבניה שמעבר לעיר הגדולה פילדלפיה במזרח המדינה – אמר ברק אובמה את המילים שחוללו סערה: "הם נצמדים לדת שלהם, לרובים שלהם, לשנאת הזרים שלהם". מילים לא מחושבות בתקופת בחירות גם לא מתחשבות בקשיי החיים במקומות האלה, ובכך שרוב תושביהם הם אנשים טובים, הגונים, גם אם לא בהכרח מצביעי אובמה. 

ובכל זאת, הבוקר דווקא המילים האלה נשמעות מדויקות עד כאב.