דומני שזאת הפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל שממשלתה עומדת בפני בעיה ביטחונית ומתקשה להתמודד איתה; זה שבעה חודשים גוף טרוריסטי יוצר למדינת ישראל מצב ביטחוני חדש בגבולה הדרומי, והמדינה מפקירה ליוזמה טרוריסטית מכוונת ומאורגנת עשרות אלפים מאזרחיה ואלפי דונמים מאדמתה. מהם מאפייני המצב המרכזיים בהתמודדות המבישה הזאת של מדינת ישראל מול ארגון חמאס? 


ראשית, מאז הרגע הראשון ב־30 מרץ, חמאס הוא היוזם, הוא המקורי והמפתיע כל הזמן בשיטות טרור מציקות ומגוונות; הוא זה שמכתיב את כללי המשחק עבור צה”ל ועבור אוכלוסיית עוטף עזה; הוא זה שמקים יחידות מיוחדות על מנת לשגע ולתזז את חיילי צה”ל והאוכלוסייה האזרחית שלנו. ומה שיותר חשוב: הוא מצליח להציק לנו, וזה מוצא חן בעיניו. למה לא להמשיך בכך?
 

שנית, צה”ל העומד מולו מנע עד כה בהצלחה את פריצת גדר הגבול, וזאת עם אבידה אחת בלבד, והשמיד מנהרות רבות. אבל כל כולו דפנסיבי ומגיב. זהו צה”ל שאינו יוזם, שאינו מפתיע, שרק מגיב, וגם זאת ב”צמחונות”, תוך דאגה שלא ייהרגו חס וחלילה אנשי חמאס בתקיפות התגובה. אלו תגובות שאינן מוציאות את החשק של חמאס להמשיך ביוזמות המגוונות שלו. במילים אחרות, מדינת ישראל נמנעת מלגבות מחיר כואב מחמאס על פעילותו הטרוריסטית. שלישית, בשבוע האחרון נכנס גורם חדש להתמודדות ברצועת עזה: איראן דרך הג’יהאד האסלאמי שהוא בן חסותה המובהק ועם מנהיג חדש היושב בלבנון. האיתות האיראני לישראל: אנחנו יכולים לעשות לכם בעיות גם מעזה.

מחבלי הג'יהאד האסלאמי. צילום: רויטרסמחבלי הג'יהאד האסלאמי. צילום: רויטרס

 

מה עומד מאחורי המדיניות הישראלית הצמחונית הזאת? ההסבר הכמעט רשמי הוא זה: יש לגלות איפוק מקסימלי על מנת למצות את המהלך המדיני כדי להגיע עם חמאס להבנה על הסדר שיביא שקט וימנע קריסה הומניטרית ברצועה; יש לעשות הכל על מנת להימנע ממלחמה שבסופה נצטרך להישאר ברצועה עזה לאחר כיבושה ; זאת כי אף גורם מדיני לא יהיה מוכן לקבל אותה מידנו. ובכלל, האיום הגדול הוא מהצפון, ואל לנו להקדיש מאמץ ל”טורדנות” הזניחה הזאת בדרום.
 

דעתי היא שהתפיסה הזאת מוטעית (ואיני דן עכשיו בתפיסה ההזויה של האופוזיציה, שלפיה צה”ל צריך להשמיד את חמאס, למסור את הרצועה לידי אבו מאזן ולפתוח בתהליך מדיני). לדעתי, התכלית האסטרטגית של מדינת ישראל צריכה להיות חזרה למצב שהיה במשך ארבע שנים מאז צוק איתן ועד מרץ 2018, ועוד הקלות הומניטריות. במדיניות הנוכחית מדינת ישראל לא תשיג זאת. רק דיפלומטיה או מהלכים דפנסיביים ותגובתיים  לא יניעו את חמאס להסכים להסדרה כזאת.

לא צריך מלחמה, לא צריך לכבוש את הרצועה, לא צריך למגר את חמאס. מה שנדרש הוא לשנות את הנוסחה ולגבות מחיר כואב מהחמאס - במפקדים בכל הרמות, בלוחמים, בנכסים צבאיים יקרים - וזאת בדרך של יוזמה, לא תגובה. צה”ל ייזום ויפתיע, לא חמאס. לדעתי, רק בדרך זאת אפשר אולי יהיה להגיע להסדרה ארוכת טווח שתענה על התכלית האסטרטגית הנ”ל. 
 

ונקודה למחשבה: ידידי פרופ’ חובב טלפז העלה את הרעיון שכל האיפוק הקיצוני של נתניהו נובע מהרצון שלא לסבך את הנשיא טראמפ לפני הבחירות בארצות הברית ב־6 בנובמבר. זהו איפוק ברמה האסטרטגית העליונה. אז נחכה ל־7 בנובמבר ונראה.