דמיינו את תשדיר הבחירות של נתניהו והליכוד בעוד כמה חודשים: תמונה של ראש הממשלה עם דונלד טראמפ. שרה עם מלניה. נתניהו עם סולטן עומאן קאבוס אל־סעיד, מצביע על מפת סעודיה. נתניהו עם עמנואל מקרון (איתו יצטלם בחודש הבא). נתניהו עם תרזה מיי. מירי רגב אולי תשתרבב לסרטון עם תמונות מדהימות מאבו דאבי, כולל המנון ודמעות. שוט קצר של איוב קרא בדובאי. ישראל כץ - אם לא ייחשב כאיום - אולי יקבל פריים קטן כשהוא מציג את תוכניות הרכבת לערב הסעודית. אולי הצילום שלו ייחתך בעריכה. 


המסר יהיה פשוט: אין בידוד, יש פריחה. ניצחנו את השיטה, את התקשורת, את השמאל ואת העולם, שחשבו שרק אם נשלם בנסיגות נוכל לפתוח נתיב לעולם הערבי. הם טעו. הראינו להם מה זה. בלי ויתור ובלי פשרה, בלי הסדר ובלי מו"מ - הגענו לעומאן. רק הליכוד יכול. יש עוד מסר סמוי בדף המסרים - הערבים מבינים רק כוח. הם רואים שנתניהו חזק והם רוצים לפגוש אותו. בלי מחיר, בלי כניעה. בגדול זה נכון. המזרח התיכון השתנה, וישראל היא כוח משמעותי שאין להתעלם ממנו. 


נתניהו רשאי לזקוף לעצמו את ההישג המדיני הזה. הביקור שלו בעומאן היה חם, מצולם, פומבי ובעיקר מפתיע. עומאן מעדיפה בדרך כלל שהקשר עם ישראל יישאר חשאי. הפעם הם הלכו כל הדרך, כולל אירוח ודיווח בכלי התקשורת המקומיים על פגישה עם ראש ממשלת ישראל, ואמירה של שר החוץ שישראל היא מדינה במזרח התיכון ושצריך להיפגש איתה. הוא ספג קיתונות של ביקורת. 


נתניהו נסע בחשאי, נחת במוסקט בלילה, אכל ארוחת ערב לפנות בוקר, ולקח איתו את רעייתו במה שנראה לכל הפחות מהלך מוזר ולכל היותר ככניעה ללחץ משפחתי על חשבון אי־נעימות דיפלומטית. בכל מקרה, עומאן ספגה את זה בקלות. השאלה היא מה גרם להם הפעם לצאת מהאפלה, והתשובה מורכבת: משבר כלכלי, מתיחות עם סעודיה וניסיון להתקרב אל וושינגטון, אחרי שנתפסו שם בצדק כמי שהובילו את ממשל אובמה ואת איראן לקשר שהוליד את הסכם הגרעין. 


מבחינת ישראל מדובר בהזדמנות. מאיר דגן ז"ל אמר פעם בשפה בוטה ומדויקת שישראל היא הפילגש של המזרח התיכון. כולם מקיימים איתנו יחסים, אבל מתחת לשולחן. האתגר של ישראל הוא להפוך מהפילגש בגבעה למאהבת החוקית, או אפילו לידועה בציבור. עומאן עשתה צעד בכיוון, ולא בפעם הראשונה. הם מכפרים על הביזוי של ישראל לפני שני עשורים.  


מגעים קואליציוניים 
הקשר עם עומאן התחיל בסוף שנות ה־70, כשלפי הפרסומים ישראל סייעה לאביו של הסולטן קאבוס לדכא מרד בחבל דופאר, בשקט ובחשאיות. הקשר עם המוסד לא ניתק לרגע. הוא הפך לפומבי לראשונה אחרי החתימה על הסכמי אוסלו, כשיצחק רבין ביקר בעומאן ובקטאר. אחרי הרצח הגיעו מנהיגי הנסיכויות ללוויה בירושלים. שנה אחר כך שמעון פרס, כראש ממשלה, נסע לעומאן בגלוי והתקבל בכבוד מלכים אצל הסולטן. פרס נחת גם בדוחא, ביקור שהוביל ליצירת קשר כלכלי רשמי שנמשך עד לאינתיפאדה השנייה. בשנת 2000, בלחץ ערבי־איראני־פלסטיני, גירשה עומאן את הנציג הישראלי. ישראל לא עשתה מזה עניין. הקשר נשמר, אבל מתחת לשולחן. 


זו לא הפעם הראשונה שנתניהו פוגש את שר החוץ של עומאן. הפעם פשוט יש גם תמונה וצילום. השאלה היא מה עומאן רוצה ומה היא מוכנה לתת. עומאן מאותתת שהיא לא בכיס של טהרן, שהיא רוצה קשר מחודש עם טראמפ, ובעיקר שהיא רוצה להיות שחקנית במהלכים במזרח התיכון. 

היחסים ההדוקים עם א־סיסי במצרים, הביקור בירדן, הקשר העקיף עם סעודיה וביקור נתניהו בעומאן מלמדים שנפתח חלון הזדמנויות. חלון לחיבור מזרח תיכוני ולקואליציה של מדינות שיכולות לבלום או להאט את הקיצוניים האסלאמיים, את האיראנים ואת מרוץ החימוש הגרעיני. השותפים יכולים להגשים את החזון הישראלי של שלום עם שכנינו. נשמע כרגע דמיוני, אבל יש סיכוי. לא נהיה אחים, ואף שעיר הנופש סאללה בעומאן יפה ומרשימה, היא לא מהווה מוקד משיכה לתייר הישראלי. על חוף הים יש רק גברים בגלביות, ואישה לא יכולה להסתובב בלי ליווי. אבל אפשר לדבר על שלום אזורי או לפחות על קשר גלוי יותר, בולט יותר, הדוק יותר. 


יש רק בעיה אחת קטנה. כדי לשמר את הקשר ולפתח אותו, בכל המדינות האלו מצפים להתקדמות בין ישראל לפלסטינים. זה לא הדבר הכי חשוב לשלטונות שם, אבל הם רוצים לראות יוזמה ישראלית, הצעה, חזרה למו"מ. הרחוב לוחץ, ויש גבול לבגידה הערבית בעיניהם. הם אומרים את זה בגלוי, במעשים - כמו הנסיגה של ירדן מחכירת האדמות בצופר ובנהריים, ובמסרים שקטים. 


לאחרונה העביר מנהיג ערבי משפיע מסר דרך גורם בינלאומי לנתניהו: החלון פתוח לזמן קצר. זה הזמן לפעול. חיסולו העלוב של העיתונאי הסעודי ג'מאל חשוקג'י באיסטנבול הוכיח עד כמה פריכה יכולתם אפילו של השחקנים החזקים ביותר באזור להיות גורם משמעותי ובן ברית של המערב. 


החלון הזה נפתח כשברקע תוכנית השלום של טראמפ, "עסקת המאה". נתניהו חייב להיערך לאירוע הזה. אם הביקור בעומאן הוא יותר מהזדמנות צילום לצורך סרטון בחירות שנועד להלעיג את תחזיות השמאל, הוא חייב ליזום. להציג מהלך. לזוז ולצאת מהפינה של מקרים ותגובות וניהול הסכסוך. השבוע שמענו שהוא נפגש עם הרמטכ"ל המיועד אביב כוכבי, ודן איתו על תפיסת הביטחון שלו. אולי הגיע הזמן שהוא יציג גם את תפיסתו המדינית, את החזון שלו להתנהלות במזרח התיכון. מה היעד שישראל רוצה להגיע אליו בתוך עשור, ואולי יותר. נתניהו, שנהנה להציג את עצמו כמועמד הוודאי לכהונה של עוד שנים ארוכות, חייב להציג חזון. אם הבוחרים שלו לא דורשים את זה ממנו, אולי דווקא חבריו החדשים בגלימות הזהובות מהמפרץ יצליחו.
 

tguvot@maariv.co.il