אמי צפורה (ציפ) נטמנה לפני כשבוע בבית הקברות היהודי העתיק של חברון, במרומי תל רומידה. והנה דווקא בקבורתה היא סגרה מעגל. למעלה ממחצית חייה נאבקה על חידוש החיים היהודיים בעיר האבות, ולמרות מכשולים אין קץ הצליחה. עכשיו היא שוכבת במחיצת נטבחי פרעות תרפ"ט, מי שנרצחו בחברון בעת שהיא עצמה נולדה בירושלים. לצדה טמונים גם רבים מבני הקהילה היהודית שגרו בעיר לאורך מאות בשנים, לפני תרפ"ט. אלו שזכו לקיים חיים יהודיים בחברון, עד לאותו יום באוגוסט 1929 שבו המון ערבי גדע את גזע הקהילה היהודית בעירו של אברהם אבינו. 


שבוע ימים ישבנו בסלון הבית של אמי ואבי אליקים, בקריית ארבע ובסלון הבית שלי בירושלים. בין שתי הערים הללו, שהן קו החיות המרכזי של העם היהודי, כמו גם קו חייה של אמי, נפרש הסיפור ההרואי של חידוש ההתיישבות היהודית בחברון. דמות החלוצים של עיר האבות, אלו שסיפורם לא סופר ודמותם הזכה הושחרה עד בלי די, עלתה בכל הדרה ועוצמתה. 


זהו סיפור שבו לקחה אמי חלק כל כך חשוב לצדו של אבי, החל מסדר פסח בשנת 1968 שבו החל הכל, דרך המאבקים הקשים לחזור לגור בעיר שבה קנה אברהם אבינו את שדה המכפלה והמערה, ובה קבר את שרה. העיר שבה דוד המלך קבע את בירתו שבע שנים לפני שכבש את ירושלים. המאבקים החלו אחרי 1967, מול ממשלת מפלגת העבודה המפולגת ואובדת הדרך, ונמשכו, למרבית האכזבה, גם בימי כל ממשלות הליכוד ועד היום. 


בזה אחר זה גוללו המנחמים את הסיפורים הגדולים והקטנים שליוו כל צעד. מהמלחמה העיקשת להשגת תפילה שוויונית במערת המכפלה עצמה, בניגוד לאפליית היהודים בהר הבית, המשך במאבק על בניית קריית ארבע וחזרה לבתים שנגזלו מיהודי העיר מאז תרפ"ט בחברון, דרך ההתמודדות הכואבת עם הטרור הערבי, שגבה כל כך הרבה קורבנות ויגון, ועד למאבק הבלתי נתפס על הזכות להיקבר בבית הקברות העתיק של חברון. 


היה זה בשנת 1975, כאשר ממשלת ישראל התעקשה למנוע מיהודים לחזור להיקבר בעיר, אחרי שכבר התירה לקומץ "מתנחלים" לחיות בקריית ארבע. אישה אחת, שרה נחשון, רעייתו של הצייר ברוך נחשון, ששכלה את תינוקה הקטן אברהם ידידיה, היא שפרצה את המצור. מחסומים של צה"ל הוצבו בדרכי האבלים על ידי הנהגה יהודית מפוחדת ומבולבלת, אבל האם נשאה את הגווייה הקטנה בידיה, לבדה, בסמטאות חברון וניצחה. 


מאז חזרו יהודים לאכלס גם את שדה הקבורה העתיק של חברון, שאת מצבותיו הפכו הערבים לאבני בניין ועל עצמות הנקברים נטעו את שדותיהם. הדורות החדשים של יהודי קריית ארבע וחברון חזרו להיטמן באדמת העיר, משלימים את מעגל החיים. כאן הם שוכנו לעד, מאברהם נחשון הקטן ועד רב סרן בניה שראל ז"ל, מפקד סיירת גבעתי שנפל בצוק איתן בפאתי מורג. 


אמי ציפ נפטרה ונקברה בחברון סמוך כל כך לפרשת "חיי שרה", שנקראת בסוף השבוע הזה. עשרות אלפי אנשים גודשים גם השנה את סביבות מערת המכפלה, מממשים את החיבור מחדש לעיר. חיבור שלשמו הקריבה אמא כל כך הרבה. וזו הנחמה כולה, כי המסע הקשה, הכמעט בלתי אפשרי של אמי ואבי מחיי הנוחות של רמת חן למזבלה של חברון שבה הוקמה קריית ארבע, לא היה לשווא. 


צילום: נתי שוחט, פלאש 90


על חשבון הברון

המוני בית ישראל נהנו השבוע מיום חופשה חינם, על חשבון הברון. לרגל הבחירות המוניציפליות התרוקנו מקומות העבודה ומלאו הקניונים ואתרי הטבע. הכל כדי להשיג אחוזי הצבעה משופרים. אלא שממשלת ישראל, כלומר משלמי המסים, לא מימנו את יום השבתון הזה, לפחות במה שמכונה המגזר הפרטי. מי שגויסה בעל כורחה למשימה היא אותה עז שנחלבת תמיד, העצמאים ובעלי העסקים הפרטיים. 


בין יתר הפראיירים אני עצמי מימנתי את יום החופשה הבלתי צפוי של העובדים שלי. איש לא שאל אותי ולא התייעץ איתי, כמי שנדרש לשאת בנטל. לא התקבל אישור גם מארגוני העצמאים והחברות. פשוט הטילו עלינו מס נוסף, שלא לדבר על נזק כלכלי בלתי מבוטל. לא די ש"הפרטיים" נאלצו לממן יום משכורת נוסף, על כל התנאים הנלווים לו, הם גם לא ייצרו ולא הרוויחו כלום ביום הזה.


שוב נוספה לבנה לילקוט עצום הממדים המוטל על מי שנושאים את המשק והחברה כולה על גבם. מי שפועלים בסביבה עוינת של מיסוי מטורף, וכמעט בכל חודש נאלצים לספוג את נזקי הגחמה הפופוליסטית התורנית החדשה שעל הפרק. גחמה שמקנה כמה דקות תהילה לחבר הכנסת או השר התורן שחולל את המעשה הנאצל, ומביאה את העסקים הפרטיים למלחמת הישרדות בלתי נסבלת. מלחמה שחלק מהעסקים והעצמאים לא עומדים בה וקורסים. באופן הזה רק בחודש אפריל האחרון קוצר שבוע העבודה במשק ל־42 שעות על חשבון המעסיקים, גם הפרטיים. בד בבד נגרעה שעת עבודה בשבוע, שעת הנקה לטובת יולדות שחוזרות מחופשת לידה. שוב מעשה נאצל לעובדת, משקולת נוספת למעביד. כך הוגדלו לפני כשנתיים באחוז ההפרשות לפנסיה של העובדים. ולפני שנה וחצי הועלה רכיב התגמולים לעובדים, תוך שהוגבהה הרצפה לפיצויים. 


כל אלה רעיונות יפים, אבל מבטאים חוסר אחריות כלפי המעסיקים הפרטיים. ביניהם הרבה מאוד עצמאים קטנים שיש להם רק כמה עובדים ונאבקים לשרוד. שלא לדבר על חברות בינוניות ואפילו גדולות שחייבות להיות תחרותיות כדי להמשיך לשלם שכר לעובדים. מנגד לא ניתנה כל תמורה למעסיקים בשל הפגיעה הכלכלית החד־ צדדית: לא הפחתה שוות ערך של מסים או מע"מ, לא צמצום של איגרות והיטלים, לא הכרה גבוהה יותר בהוצאות. כלום, המגזר הפרטי סובל הכל ושותק. 


בד בבד, העצמאים הקטנים, ביניהם רואי חשבון, פסיכולוגים, עורכי דין ובעלי עסקים רבים, כולם מופקרים לגורלם. בניגוד לעובדים השכירים, במיוחד עובדי המדינה והחברות הממשלתיות, איש לא מפצה אותם על שעות ההנקה שלהם, על חופשת הלידה או המחלה, שלא לדבר על ימי השבעה שישבו על הוריהם. ורוב העסקים בארץ, לידיעתכם, הם עסקים קטנים שמעסיקים עד חמישה עובדים. ממש לא טייקונים. 


ובד בבד, במה שמכונה המגזר הציבורי החגיגה הפופוליסטית והסחטנית נמשכת. המשק הממשלתי, שפעם בנימין נתניהו כינה אותו "האדם השמן", גדל עד להתפקע. המשכורות הולכות וגואות על חשבון משלמי המסים, ומי שמשלמים את המסים הם בדיוק מחוללי העבודה במגזר הפרטי. די להביט בנתוני צמיחת השכר הממוצע במשק לעומת נתוני השכר של העובדים בשירות המדינה כדי להבין את האבסורד. השכר הממוצע במשק עלה מ־2007 ועד 2017 מ־7,800 שקל ל־9,723 שקל ואילו בשירות הממשלה הוא עלה הרבה יותר: מ־11,880 שקל עד ל־17,190 שקל. שלא לדבר על גובה המשכורות שאנחנו נאלצים לשלם לכל מי שמוגן על ידי הוועדים הגדולים בעלי הזרוע וההסתדרות ירום הודה. 


כך הלך לו עם ישראל השבוע להצביע על חשבון הפרה החולבת, שמערכת פוליטית ועיתונאית פופוליסטית עושה הכל כדי לשחוט אותה. בסוף היא עוד עלולה להצליח.

tguvot@maariv.co.il