שינוי באוויר: ניצחונה של עליזה בלוך מלמד אותנו על דרך אחרת

היא לא אומרת ״נביס את החרדים״, אלא ״בואו נלמד איך חיים בשלום ביחד״. במטה שלה סיפרו שבמהלך הקמפיין לא התעקשו לתלות שלטים שנשאו את תמונתה בשכונות חרדיות, כי זה ״פשוט לא מספיק עקרוני לנו, בעוד שמה שכן עקרוני לנו הוא לעשות שינוי בבית שמש״. כך נבחרה בלוך, דתייה מתונה שהצביעו עבורה לא מעט חרדים. מתברר שבניגוד לדעה הרווחת אצל חילונים יראי הדתה, לא כל הדתיים הם אותו הדבר. גם לא כל החרדים.

המסקנה היא שבניגוד לאמירות חסרות פשר של פוליטיקאים נפסדים, לעשות שינוי זה לא מהפכה של ״הכל או כלום״. הרבה רעש לא בהכרח מניב תוצאות - ראינו את זה גם עם אסף זמיר בתל אביב. על מסך הריאליטי המסמא זה נראה משכנע, אבל במציאות לפעמים דווקא נקיטת גישה הפוכה יעילה יותר. קוראים לזה מתינות - מילה שנשכחה בין הררי ההתלהמות והדרמה, אבל יש לה כוח עצום, והיא הדבר היחיד שיכול לנצח את הקיצוניות. 

בלוך אמרה שמשמעות זכייתה היא שבבית שמש רוב התושבים לא מוכנים יותר לתת לקצוות לקבוע עבור כולם. מאחורי המילים שלה יש שכנוע פנימי, עומק וכוונה אמיתית שעבדה. זאת לא סתם ססמה. הציוץ של יו"ר העבודה אבי גבאי בעניין, לעומת זאת, שבחירתה מסמנת מהפך גם בבחירות הכלליות, היא רדודה. אכן יש רוח של שינוי באוויר, אבל לא שינוי של ססמה חלולה. הציבור שבע מספינים, עייף מססמאות ריקות ומדרמות על כלום. לא צריך חומות ובריקדות בין מגזרים, לא צריך מלחמות ובוודאי שלא צריך כפייה, צריך פשוט לכבד את האחר. אם כבר, בית שמש היא סימן לכך שכולנו צמאים לקצת מתינות.

אגב, כך אמירתו של בנימין נתניהו על כך שהוא בעד שוויון זכויות הלהט"ב אבל ״אין לו רוב בקואליציה״, גם היא ריקה מתוכן. בפועל נתניהו לא בחר במתינות, אלא בכניעה חסרת גבולות לפוליטיקה החרדית. בסופו של דבר, כל אדם צריך לבחור בין האלטרנטיבות שפרושות לפניו, וכל עוד המפלגות החרדיות הן מבחינתו חלק בלתי נפרד מהקואליציה, הוא תמיד יבחר בדרישותיהן הקיצוניות על פני העובדה המשמחת שהוא בעד זכויות להט״ב, תחבורה ציבורית בשבת, לימודי ליבה וגיוס חרדים.

מסך מפוצל
גרירת הרגליים של הרשות השנייה בעניין מיזוג רשת וערוץ עשר מעלה תיאוריות קונספירציה. התהייה מי מפעיל את היו"ר יוליה שמאלוב־ברקוביץ' נשמעת הרבה בשוק התקשורת בימים אלה, אחרת קשה למצוא היגיון בהכשלת המיזוג הדרוש כל כך. אבל בקרב אלה שלא בורכו בראש קונספירטיבי, גרירת הרגליים מעלה הרהורים נוגים, בעיקר בשאלה אם שוק הטלוויזיה הישראלי הוא שיקוף של מצב הרגולציה בישראל באופן כללי.

חוקים והרגולטורים שמופקדים על אכיפתם אמורים לעבוד לטובת האזרח והשוק החופשי. אבל מרוב חוקים, פקחים ואוכפים, שוק הטלוויזיה המסחרית נמצא במצב קטטוני כבר שנים. כולם מפסידים, גם אלה שמצליחים. פרט לחריגות קטנות, כל הערוצים חיים על הזרמות כספים מהבעלים. זה לא אמור לעבוד כך. תעשייה שמפסידה כל הזמן חונקת את ספקיה. הפסדי הבעלים לא נוגעים רק לבעלי ההון, אלא גם למפיקים, לטאלנטים, לעיתונאים. הם משפיעים על המסך ונוגעים לכולם, גם לצופים.

קשה לייצר משהו טוב בתעשייה ששרויה בהפסדים כדרך חיים. נראה שמישהו שכח שטלוויזיה מסחרית אמורה להרוויח כסף. אבל במקום לעצור את התרבות קורי העכביש של הרגולציה שבכל פעם נוסף לה עוד סעיף ועוד תיקון ועוד טלאי, הרגולטורים מתגלים כחסרי אומץ כי אינם מסיקים את המסקנה הבלתי נמנעת: הם די מיותרים.

אולי היה צדק מסוים ברגולציה שהולידה לפני 30 שנה את הטלוויזיה המסחרית, למרות המודל ההזוי של מספר זכיינים שיפעילו יחד ערוץ אחד ויבנו יחד מותג שיינטש, כי בעצם הוא לא יהיה שייך לאף אחד. לפחות בהתחלה המודל הצליח מסחרית. אך מהרגע שבו נכנס ערוץ עשר לתמונה, הכל התהפך. וזה קרה כבר לפני 16 שנה. הערוץ המדמם גרם להפסדי עתק לבעליו ועמד על סף סגירה פעם אחר פעם. משם זה רק הלך והסתבך: עם השנים המדיה הלכה והשתנתה בעולם, ורק הרגולציה הישראלית נותרה מנותקת, מיושנת, לא קשורה, בעיקר מפריעה.

הרגולטורים הפכו במו ידיהם את שוק הטלוויזיה לכזה שיש להפסיד בו. כשלרגע ערוץ עשר הצליח איכשהו להתאזן במודל של שני ערוצים מסחריים ואחד ציבורי, הרגולציה ״איזנה״ אותו בחזרה להפסדים באמצעות פיצול ערוץ 2 המיתולוגי לשני ערוצים נפרדים באפיקים חדשים. מה צריך לקרות כדי שרשויות המדינה יבינו את מה שכל ילד בן 6 כבר אמור להבין: השוק הישראלי אינו יכול לפרנס שלושה ערוצי ברודקאסט מסחריים. יפה ששואפים לעוד תחרות בחדשות, שמחפשים מודל שירתיע בעלי הון אינטרסנטים מלהשתלט על התקשורת, אבל השאלה היא מה המחיר שמשלמים על כך שהמטרות הללו באות לפני הכל. האם מה שקורה בסוף על המסך לא חשוב יותר?

גם אם יהיו רק שני ערוצים מסחריים שאחד מהם ישדר את חדשות 2 והשני את חדשות עשר, ולצדם התאגיד הציבורי עם חדשות בערוץ 11, תהיה תחרות יפה בתחום החדשות בטלוויזיה. זה אולי לא מושלם, אבל לא יהיה משהו טוב מזה. שוק הפרסום שאמור לפרנס את יצירת התוכן הולך ומצטמצם, וגובה עמלות־יתר שעושקות את יצרני התוכן ומעשירות את הפרסומאים. הפרסומאים צריכים את עמלות־היתר, כי הכסף זולג גם לגוגל ולפייסבוק, שלא משקיעות אותו חזרה בתכנים אלא מתעשרות גם הן על גב חברות התוכן. 

ובמה עוסקת הרשות השנייה? לא בעדכון הכללים נוכח המציאות החדשה, חלילה, אלא בהכשלת המיזוג שיאפשר בראש ובראשונה התמודדות נורמלית ביומיום. אז כן, אפשר לחבר תיאוריות קונספירציה רבות על מי מפעיל את יוליה שמאלוב־ברקוביץ', כי אין במעשיה הרבה היגיון. אבל זה בדיוק העניין: ברגולציית הטלוויזיה הישראלית אין היגיון כבר שנים רבות.

הדבר היחיד שהגיוני לעשות, מעבר לאישור מיידי של המיזוג בין רשת לעשר, הוא לפרק את הרשות השנייה. כבר שנים שהשוק מדמם, והרגולטורים מתחלפים ואינם משלמים על כך מחיר. אם צריך להבין משהו מכל הפארסה הזו, זה שהרשות מזמן לא ממלאת את התפקיד שלשמו קמה. היא אמורה הייתה ליצור שוק עם תוכן איכותי שייטיב עם היוצרים, אבל התוכן לא בדיוק מתפקע מאיכות, והיצירה הישראלית אומנם חיה, אבל בעוני ובסבל גדול, בתעשייה שכל הזמן מפסידה. 

המסקנה ההגיונית היחידה היא לאשר את המיזוג, להקל את הכללים לכולם, ולאפשר תחרות שבה יש פיקוח מינימלי של רשות שקטה ורזה, ולא רשות מסואבת שחייבת להפריע רק כדי להצדיק את קיומה.