אזרח ישראלי נעצר במדינה ערבית ועובר חקירה עם מרכיבים הלקוחים ממרתפי השטאזי, ואף גורם ישראלי לא מוחה על כך רשמית, שמא המחאה תקלקל את ההילולה. הבילוי של שלמור במרתף החקירה חשוב מביקורה של רגב במסגד. אירוחה במקום הקדוש, אף שחימם את הלב, היה הצגה. הם לא עשו זאת מחיבתם אליה. הם השתמשו בה כדי להפיץ מסרים נוחים. חקירתו של שלמור, לעומת זאת, הייתה החיים עצמם. במקרה שלו, הם לא ביקשו להעביר שום מסר. הם פחדו שהוא איש מבצעים של המוסד - בראייתם כמו אלה שהרגו שם לפני כשמונה שנים את בכיר חמאס מחמוד אל־מבחוח.
הסיפור הזה ממחיש כמה עמוקה החרדה של איחוד האמירויות מחתרנות זרה. הם חשדו, ושעות ארוכות התקשו להשתחרר מכך, כי בעיצומו של ביקור השרה העזה ישראל לשלוח את סוכניה כדי לפעול על אדמתם. אני מתאר לעצמי מה עבר לחוקרו של שלמור בראש. ביקור השרה ופמלייתה, אמר לעצמו, הוא מבצע הסחה, והשלמור הזה הוא חלק מהחוליה המבצעית. הא, היהודים האלה. והם לא נרגעו, החוקרים, גם אחרי שגילו כי לפניהם עיתונאי ידוע ונציג של כלי תקשורת מוביל.
מה שיפה במשטרים האלה הוא שתמיד תמצא אצלם היגיון בשיגעון. בבירה אבו דאבי ובאחותה דובאי, בירת העסקים של האמירויות, קיימת קהילה איראנית גדולה. לחוקריו של שלמור היה יסוד כלשהו להניח כי המוסד ישלח לשם את סוכניו כדי לרגל אחריהם, או לסכל ניסיון פגיעה במשלחת הג'ודו או בשרת התרבות. ישראל, כידוע, היא מעצמת מודיעין. מעצמות כורות את המידע הרגיש שאספו היכן שרק אפשר, בחשאי, פעמים רבות בשטחן של מדינות אחרות. מותר לחוקריו של שלמור לחשוד כי הוא שותף בפעילות ביטחונית ישראלית נגד אישים איראנים באבו דאבי או בדובאי. לך תסביר לחוקריו, כי עיתונאים ישראלים פוקדים את המדינות האלה משום שכך מתנהלת עיתונאות תחרותית.
הבעיה היא שככה לא נוהג ארגון מודיעין שקול ואחראי. ככה נוהג ארגון פשע. תארו לכם ששלמור היה נוחת לאותה משימה בבירה אירופית. לא רק שלא היה נעצר, מארחיו היו מגישים לו סיוע. כי במדינה יציבה מנטלית הפרנויה איננה משחקת תפקיד מרכזי. לו נחשד בכל זאת, היו מצמידים לו מעקב אלגנטי, ואחרי יממה מגלים כי בזבזו עליו את זמנם.
זאת המסקנה העגומה שלנו מהסיפור הזה. רוצים שלום עם מדינות המפרץ? אולי יום אחד תקבלו. זו תהיה התפתחות מועילה, דרמטית ורבת תועלת. אבל אסור לשכוח: אין מדובר במדינות מתוקנות, אלא בקרטלים שבטיים המנוהלים בשיטת המאפיה. למאפיה, כידוע, חוקים משלה. והיא מרבה לבוז לחוקים. היא עוצרת מישהו מתי שבא לה, מנסרת אותו איך שבא לה, וכשהיא מציעה למישהו משהו, לעתים זו הצעה שאי אפשר לסרב לה. מהרחם הזה ודומיו יצא ארגון דאעש. המדינות האלה תמכו כספית וצבאית באל־קאעידה בסוריה ובפלגים שונים של הג'יהאד. עם האנשים האלה אנחנו משתוקקים לעשות עסקים. איך אמרה מירי רגב במסגד באבו דאבי? אני מקווה שמכאן ייצא שלום.
לישראל יחסים חשאיים עם שלל מדינות ערביות. שנים היא מצפה ליום שבו ייצאו מהארון. סביר שהיו עושות זאת מזמן, אלמלא הבעיה הפלסטינית והחרדה מצעדי ענישה איראניים. שליטי האמירויות היו מוכרים את הפלסטינים בנזיד עדשים. גם העומאנים. הסעודים כבר מכרו אותם בהרבה פחות. הבחריינים, בדקה. אבל חלפו הימים שבהם המשטרים לבדם קבעו את סדר יומו של האזור. היום יש להם שותפים. הרחוב, הזרמים האסלאמיים, טהרן. שלושת אלה מטילים אימה על המשטרים הערביים הסוניים, ומעצבים עבורם את סדר היום. אם יַראו סימנים שהם זונחים את הפלסטינים וכורתים שלום היסטורי עם ישראל, הם מסתכנים בעימות עם אחד מהשלושה האלה, או עם שלושתם יחד. בגלל הסכנות המרחפות עליהן, רוצות המדינות האלה בקרבתה של ישראל. לא מאהבת מרדכי, אלא משנאת המן. ישראל חסרת הביטחון, שילדותה עברה עליה בחרמות ובנידויים, נופלת בזרועותיהן.
מילא הכבוד הלאומי שעליו מחלה ממשלת ישראל. הרי שלמור עבר חקירה כזו משום שהוא ישראלי, ולא משום שהוא עיתונאי. הבעיה היא המגמה המסתמנת. המבט המזוגג בעיניים, המאוהב, שמוחל לכל מדינה ערבית על ביטויים של התנהגות מטורללת, ובלבד שתיתן לנו קצת יחס, קמצוץ של נורמליזציה, או בדל הזמנה רשמית להתארח בה. שתיקח רק מה שנוח לה, ותיתן אך מעט.
לפני שבוע מלאו 24 שנים להסכם השלום עם ירדן. במרץ הקרוב ימלאו ארבעה עשורים להסכם השלום עם מצרים. שני הסכמים חשובים והיסטוריים, שהניבו גבולות יציבים וקשרים הדוקים, אבל זנחו את העמים והפכו לברית צבאית בלבד. עתה לא רק ניצבת בפנינו הזדמנות להרחבת הבריתות הללו, אלא יש גם סיכוי לשנות את מודל היחסים שאותו התוו לישראל קהיר ועמאן. כדי לעצב את המגעים עם מדינות המפרץ על בסיס חם, ישראל חייבת לקחת עליהם פיקוד. אומנם הם רק בראשיתם, אבל דווקא בגלל עובדה זו. חקירתו של גלעד שלמור לא הייתה מעשה נסבל ולא מובן. היא מזכירה לנו עם מי יש לנו עסק.
התרעות פיקוד העורף