אחד הדברים המסקרנים החסויים וחסרי התוחלת במזרח התיכון הוא תוכנית השלום של טראמפ. בהתחשב במי שרוקח אותה, שלום כנראה לא יצא ממנה, אבל היא אולי סיבה לבחירות ובעיקר מכשירת שרצים עבור מי שהשלום עבורו הוא חלום בלהות. למשל, ממשלת הימין בישראל. השבוע הגיע ג'ייסון גרינבלט לישראל. אל תעצרו את נשימתכם. אבו מאזן, באקט אמיץ, דחה את התוכנית במחיר ניתוק עם ממשל טראמפ. נתניהו לעומתו חייב להמשיך לגלגל את התוכנית שמאיימת על הקואליציה שלו כדי לא לצאת נגד טראמפ. למשל גיחת היח"צ ה"חשאית" לעומאן (פרטים בהמשך). הגורם האמריקאי היחיד והחיובי הפעיל כיום בשטח הוא רון לאודר. מבחינת נתניהו וגוש הימין, לאודר הוא אסון מהלך, כלומר טס בין מנהיגי האזור כדי למכור להם את תוכנית המאה שלו ולא ברור אם היא חופפת את זו של גרינבלט ושות'.

היתרונות של לאודר הם קרבתו האישית (עשרות שנים) לטראמפ, היותו מיליארדר (בעיני טראמפ זו הוכחה ליכולות־על), הוא רפובליקני תומך הליכוד, ובעיקר - הבנתו (המאוחרת) שמדיניות נתניהו היא אסון קיומי לישראל. במאמר ב"ניו יורק טיימס" תקף בחריפות את הממשלה: "ישראל לא תוכל להיות יהודית ודמוקרטית אם לא תוותר על שליטתה ביהודה ושומרון". לאודר מנהל מו"מ עוקף נתניהו וגרינבלט, ואם יש מישהו שעשוי להביא את אבו מאזן לשולחן זה הוא. באמצעות סאיב עריקאת וראש המודיעין הפלסטיני מאג'ד פארס הוא הבטיח לאבו מאזן שטראמפ רציני בכוונותיו, וכי "דיל המאה יפתיע אותם לטובה". "המציאות היא", כתב לאודר ב"ניו יורק טיימס", "ש־13 מיליון בני אדם חיים בין נהר הירדן לים התיכון. וכמעט מחציתם פלסטינים". המסקנה שלו: "רק פתרון של שתי מדינות יציל אותה".

ובינתיים מסתובבים באזור רסיסי שמועות על אותה תוכנית המאה של טראמפ, כלומר מאה תוכניות של תוכנית המאה ואף אחת מהן היא לא ישראלית. בהיעדר עבודת מטה מקיפה בישראל (ה"הצעות" הישראליות אינן תוכנית, אלא תרגילים בסיכול התוכנית) צפות מיני הצעות כמו זו האחרונה (פורסמה בעיתון מצרי): העברת שטחים מסיני לפלסטינים בתמורה לוויתור על שטחים מיהודה ושומרון. כ־720 קמ"ר מאדמות סיני יוקצו לטובת הקמת המדינה הפלסטינית לאורך קו החוף של הים התיכון מרפיח ועד אל־עריש, ממעבר כרם שלום לאורך קו הגבול בין ישראל למצרים, ויסופחו לרצועת עזה. בתמורה לשטח שיקבלו בסיני יוותרו הפלסטינים על היקף דומה מיהודה ושומרון, ואילו המצרים יקבלו מישראל אדמות בדרום־מערב הנגב, בהיקף דומה, מה שיאפשר העברת אדמות של ההתיישבות היהודית פלוס 70 אלף מתיישבים לישראל.

באמת? 70 אלף? זה מצחיק אפילו את יגאל עמיר.

אם וכאשר נתניהו יועמד מול ברירה כזו או אחרת, הוא ישלוף את נשק הבחירות (אם לא אני, בנט ושות' יחוללו כאן מהומת אלוהים), או תעלול ביטחוני כלשהו (להמשיך במצור פירושו להבעיר את עזה, או לדפוק מטרות איראניות בסוריה ולנסות לשלוט בתגובת שרשרת מבוקרת).

החבר של כולם

בינתיים נתניהו עושה הצגות של ניהול מדיניות כלשהי. למשל הפארסה של הגיחה לעומאן בליוויו של ראש המוסד. עד כדי כך היה הביקור חשאי, שהחומרים מטעם שצולמו שם הופצו לכל העולם. מדובר בתעלול יחצני שאין לו שום קשר לתיאורי כתבים מדיניים וערביסטיים, שכולם כאיש אחד (!) הכתירו אותו בתארים "היסטורי" ו"דרמטי". לא היסטוריה ולא דרמה, אלא חלק מקמפיין בחירות שבו מילצר ראש המוסד לנתניהו מופע ראווה על רקע תפאורת קיטש (הזהב אמיתי).

עומאן היא רצועה צחיחה אי־שם בדרום הכי רחוק של חצי האי ערב. כמעט ארבעה מיליון בדואים שיושבים על בארות נפט וסולטן אחד שיושב על כל הקופה. השלל האמריקאי לאחר מלחמת העולם השנייה היה סעודיה והמפרציות, לבריטים החבולים הם הותירו את עומאן ועדן, ועד לפני כ־30 שנה הנציג הבריטי ניהל בעצם את עומאן. ב־1970 הבריטים הדיחו את הסולטן הקודם, טיפוס אכזר ופרנואיד, והמליכו את בנו, הסולטן הנוכחי קאבוס אל־סעיד, שהתחנך בבריטניה. האגדה המדברית החביבה מספרת שאותו נציג בריטי דרש מהזקן לוותר על כתרו ולאפשר לבנו למשול תחתיו. אני לא מבין למה, תהה הסולטן הזקן. הבריטי שלף את אקדחו וירה בו. עכשיו תבין, אמר.

מספרים שקאבוס הנוכחי הוא חובב מוזיקה קלאסית, יאכטות ענק ומטוסים פרטיים בסדר גודל של 747 (היו לו שניים כאלה). האיש של המוסד בעומאן בעבר היה ת'. אז מה בדיוק עשית שם, שאלתי אותו פעם. "ישבתי עם הסולטן ושבעת החכמים, כך קראו ליועצים הקרובים שלו, ודנו בעניינים שעניינו את מדינת ישראל ואת הסולטן". רק אתה והסולטן ושבעת החכמים? "לא, תמיד היו שם עוד שני בריטים שבעצם ניהלו את ההצגה". מה בדיוק רצתה ישראל, שאלתי. "להגיע דרך הסולטן לקשרים עם מדינות מתונות נוספות". הגעת? "קדחת. זה הכל אינטרסים", אמר ת'.

קאבוס כיום הוא חבר של כולם. פחות עם הסעודים ויותר עם האיראנים. עומאן הייתה הראשונה שהקימה קשר פורמלי עם ישראל אחרי הסכם אוסלו. אחרי האינתיפאדה השנייה ניתקה את היחסים. תנאי קאבוס להסדר ישראלי־פלסטיני כיום ברורים. הוא יסכים לחידוש היחסים אם ישראל תקפיא את הבנייה בהתנחלויות (ביום שבו נתניהו ביקר במוסקט הופשרו אישורי אלפי בתים בגדה) והוא יתמוך בפתרון שתי המדינות וירושלים המזרחית בירת פלסטין. אני לא יודע איך נתניהו וכהן פיתו אותו להיפגש ומה מכרו לו, אבל אני יודע לתרגם את זה לליכודית מדוברת: לא היה כלום ולא יהיה כלום.

מי שהבין שנתניהו "כולו כזב" הוא עבדאללה מלך ירדן, שיודע שהדרך היחידה להאיץ בנתניהו היא בשוט. לפני שבועיים הוא הכריז על ביטול האופציה להמשך החכרת השטחים בצופר ובנהריים. פושעי אוסלו מהשמאל שבנו את ההסכם דאגו להעביר את אדמות המריבה בחכירה בת הארכה. בתגובה לביטול החכירה קראו פושעי אוסלו מהימין שהחריבו את הסכם אוסלו, לסגור לירדנים את השיבר של הסדרי המים שבהסכם ולמנוע מהם גז. מאחר שהעניין נשמט מדיווחי התקשורת, צריך להבין שהמשמעות היא גם הפסקת פעילותן של כ־20 בארות שנמצאות עמוק בשטח ירדן ומתוחזקות על ידי מקורות. כמה מאות דונמים יחסלו את פרנסתם של הבנים הממשיכים בצופר שאדמותיהם מעבר לגבול (אין סיכוי לפיצויי גוש קטיף), אבל סגירת הבארות תייבש את הערבה. ושוב ניצחנו.