הערבים מאכזבים מאוד בזמן האחרון. חודשים ארוכים הדרום בוער. מחצית מהיערות נשרפו. עפיפוני תבערה, בלוני נפץ, הצתות ורקטות, פריצות הגדר והמנהרות - על כל אלו הבלגנו (יחסית) כסמרטוטים. שוב ושוב הזרמנו להם סולר בתקווה לכבות את האש, ותוחלתנו נכזבה. השבוע נפגש ראש הממשלה עם כתבים מדיניים. ומיד אחר כך התפרסם בשם "גורם מדיני בכיר" שנתניהו לא רוצה מלחמה. מדהים. היינו בטוחים שהוא רוצה אבל מתבייש.
גם הטיפוס הזה, אבו מאזן, משביע אותנו מרורים. הוא רוצה שהעולם יכריז עלינו "פושעי מלחמה". קורא להחרים את ישראל וסחורותיה, פונה חד־צדדית לאו"ם ולמוסדותיו (תוך הפרת הסכמי אוסלו) כדי שהרשות הפלסטינית תוכר כמדינה. ולאחרונה אינו מסכים להעביר כסף קטארי וסולר לחמאס בעזה. ישראל מתחננת לרצות את המחבלים, לשלם את דמי הפרוטקשן שהם דורשים עבור הקטנת מספר ההצתות, אבל הרשות הפלסטינית מחבלת במאמציה של ישראל להיכנע לתביעות חמאס. אין ספק. האיש לא חבר. בטח לא פרטנר.
ירדן ממש מגעילה בשנה האחרונה. המלך עבדאללה יודע בדיוק עד כמה הוא תלוי בנו: במים, בגז הטבעי, בביטחון ובכלכלה. אבל הוא מקפיד להפעיל נגדנו טרור מדיני. לגנות אותנו בכל פורום בינלאומי, לנסות לגרור אותנו להאג, להאשים אותנו בחילול הקודש בהר הבית. נשבע לא לחדש את החכרת השטחים בערבה ובנהריים, ואנחנו מנגבים את הרוק ושותקים, בגלל "הקשרים האסטרטגיים הרגישים עם ירדן" (מלחמה בטרור האסלאמי, הדרושה לו יותר מאשר לנו).
גם אסד מאכזב אותנו כי נשאר בחיים אחרי מלחמת האזרחים. והשמאל הישראלי מאוכזב מעומאן ומהדיווחים על כך כי סעודיה מקיימת מערכת קשרים ענפה עם ישראל אף על פי שלא הקמנו מדינה פלסטינית. שברו לשמאל את המילה. והאבו דאבים האלה סתם מעצבנים עם מדליות הזהב ו"התקווה".
בתוך ים האכזבות הזה בקעה השבוע רק בשורה מרנינה אחת: המועצה המרכזית של אש"ף המליצה להשהות את התיאום הביטחוני ולבטל את ההכרה בישראל, כלומר לבטל את הסכמי אוסלו, עד שישראל תסכים להקים מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים.
נתניהו היה צריך לבטל את הסכמי אוסלו מיד כששב ערפאת להוביל טרור רצחני נגדנו (אירועי מנהרת הכותל ב־1996). תחת זאת לחץ נתניהו את ידו של רוצח היהודים והעניק לו את חברון. ישראל (בראשות ברק) הייתה חייבת להכריז על ביטול ההסכמים מיד בפרוץ האינתיפאדה השנייה, כי השיבה לאלימות ולטרור היא הפרה עקרונית של אוסלו. אבל אהוד ברק דבק באודים העשנים של ההסכמים האסוניים האלה. גם שרון ואולמרט, ושוב נתניהו - נמנעו מביטולם. הסיבות, או התירוצים, ידועים: הדמוגרפיה, היחסים הבינלאומיים, התיאום הביטחוני, הכלכלה. נתניהו מעדיף את הסטטוס קוו, הכולל פיצול בין חמאס־עזה לבין הרש"פ־רמאללה. ואינו מעז להוביל מהלך של חיסול הרש"פ והחלת ריבונות.
והנה - קרן אור באפלה! הערבים "מאיימים" לבטל את ההסכמים הללו.
פחד גבהים
על הסוגיה הדמוגרפית נכתבו מיליוני מילים. איני מתכוון לחזור עליהן. אבל שלושת הנימוקים האחרים להמשך קיום הסכמי אוסלו (וכנגזרת מהם - המשך קיום הרשות הפלסטינית), קרי: הכלכלה, התיאום הביטחוני ויחסי החוץ של ישראל, ראויים לדיון.
בתחום היחסים הבינלאומיים מצבנו בימי טראמפ שונה לחלוטין ממצבנו בימי קלינטון או אובמה. הרומן בין ישראל למדינות המפרץ והדיווחים על הקשר עם סעודיה הם עובדה קיימת, ולאחרונה גם גלויה ופומבית. כל זה למרות "הקיפאון" מול אבו מאזן וכנופייתו ברמאללה. הפלסטינים באמת לא מעניינים את העולם. אז שלא יפחידו אתכם בבידוד בינלאומי אם לא ניכנע לדרישתם החצופה למדינה וירושלים בירתה.
אבל כל אלו אצלנו שהקמת מדינה פלסטינית בלב המולדת שלנו היא משאת נפשם האמיתית, וכבר שכנעו את עצמם ש"זה אינטרס שלנו" (בגלל הבעיה הדמוגרפית, שיש לה פתרונות אחרים, שאינם במסגרת ההתאבדות הלאומית הנקראת הקמת מדינה פלסטינית), כל אלו הרוצים מדינה פלסטינית מאיימים עלינו שאם לא נסכים - "התיאום הביטחוני" עם הערבים יופסק, ועל כתפי הכלכלה הישראלית ייפול עול עצום של החזקת הערבים ביו"ש.
ראשי צה"ל בהווה ובעבר מתדרכים עיתונאים. ראשי שב"כ בהווה ובעבר לוחשים על אוזני מקבלי ההחלטות ומעצבי דעת הקהל כי אם מנגנוני הביטחון של אבו מאזן לא יילחמו בטרור - תפרוץ אינתיפאדה שלישית. שוב ניאלץ להציב מאבטחים באוטובוסים ובמסעדות. הם מבקשים כי נאמין שהטרור הרצחני נגדנו דעך הודות למלחמתם של המנגנונים בחמאס ובג'יהאד.
לא נכון. הטרור מצד פת"ח, חמאס ושאר ארגוני הרוצחים החל לדעוך רק בעקבות חומת מגן, הקמה מחדש של תשתית שב"כ ביו"ש (אחרי שפורקה כמעט לגמרי אחרי אוסלו) ופעולות מעצרים יומיומיות בערים הערביות, באותם אזורים שעל פי אוסלו צה"ל אינו אמור לפעול בהם. ואם יש מידע מודיעיני שהמנגנונים של אבו מאזן מעבירים על התארגנויות טרור בשטחי A - הרי זה בראש ובראשונה כי אבו מאזן ואנשיו יודעים כי אם ישראל לא תעצור את המחבלים - הם עלולים מחר לרצוח אותם. אבו מאזן יודע שחמאס שואף לשלוט ביו"ש ממש כשם שהוא שולט בעזה. להשליך את ראשי הרשות הפלסטינית מהגגות ברמאללה. ומסתבר כי אבו מאזן וכנופייתו, יותר מאהבתם אלינו או מדבקותם בהסכמי אוסלו - הם סובלים מפחד גבהים.
ולמה ראשי מערכות הביטחון שלנו ממשיכים לתדרך לגבי "חשיבות התיאום הביטחוני" עם הרשות הפלסטינית? כי הם חוששים מהתלקחות "במשמרת שלהם". מבחינתם: אחריהם המבול. תמיד יוכלו לשבור אחר כך חזק שמאלה ולתלות את קולר ההתלקחות הבאה ב"חוסר הגמישות" שישראל גילתה לתביעות הפלסטיניות.
ומה עם המיליארדים שנצטרך להוציא כדי לזון ולפרנס ולכלכל את כל הערבים ביו"ש? מי ינקה בשכם את המדרכות? יפנה את הזבל בחברון? מי ילמד אותם בבתי הספר? יטפל בחוליהם? תומכי הקמת המדינה הפלסטינית מנסים לשכנע אותנו כי ישראל תקרוס כלכלית אם תצטרך לשאת בעול.
גם זה לא נכון כמובן. הרשות הפלסטינית אינה מאכילה את האוכלוסייה. מי שעובד - מתפרנס. עד אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית הוציאה ישראל רק מאות מיליונים מדי שנה לצורכי האוכלוסייה הערבית. במינהל האזרחי הצטברו בעשור האחרון מאות מיליונים של ההכנסות ממסים, איגרות, ומכסים (כספים שהיו אמורים להיות מושקעים בתשתיות ובשירותים לטובת הערבים אבל חוסר שיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית בתחומים רבים מונע זאת). חלק ניכר מתקציב הרשות הפלסטינית מגיע כבר היום מישראל (מסים ומכסים). אם יבוטלו הסכמי אוסלו והרשות תתאדה - לא יהיה צורך בתיווך המושחת של פקידי רמאללה. ושלא יפחידו אתכם עם הביוב והמדרכות, החינוך והבריאות. אין אף ישראלי אחד שניקה את הביוב ברמאללה או את המדרכות בבית לחם גם לפני אוסלו. העיריות הערביות ניהלו את העניינים המוניציפליים שלהן בהתערבות מינימלית של מדינת ישראל.
במסכת ברכות נאמר: "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים". אם למנהיגי ישראל אין די אומץ לעשות את הנדרש, כלומר לבטל את אוסלו - אולי יעשו זאת הערבים בשבילנו.
קדימה, תבטלו.