כל מה שניתן היה להשיג בעזה אחרי מבצע צוק איתן עשוי להיות מושג בימים האלה בניכוי הקברים והנזקים של ארבע השנים מאז. המצור, אגב, שהוא סיבת הבלגן, יימשך. השאלה הנצחית היא מי ואיך יבוא חשבון עם הממשלה שאחראית לאותם קברים ולאותם נזקים ולהתמשכות המצור.
לפי הדיווחים, ישראל הרחיבה עכשיו את מרחב הדיג עד תשעה מייל לאחר שבעצם סגרה את הים כחלק מהרעבת האוכלוסייה. ובמקרה של הסדרה, מה יהיה איתנו? איך נוכל להעביר יום שלם בלי לשמוע את מנהיגינו מאיימים לחסל את חמאס, או להרוג את ההנהגה, או את הנייה, או את יחיא סינוואר, או להיכנס קרקעית רק לשכונה אחת, להרוס ולצאת, או להפציץ רק שכונה אחת ולחזור למועדון הטייסת בשלום (הרי אנחנו רוצים שלום, לא?), או להדק את המצור עד שיצעקו די, או להדק את המצור עד שיפסיקו לצעוק כי לא יהיה להם כוח, או שסיירת מטכ"ל תזרים גז למנהרות התקיפה ושייטת 13 תצלול בביובים כדי לצוף באסלה של הנייה – וכל הקרקס העלוב הזה התחולל מול בלונים ונערים מסתערים חשופים על הגדר. בקיצור: שליח האו"ם ניקולאי מלאדנוב ונשיא מצרים א־סיסי הצילו את ממשלת נתניהו מהחלטה אמיתית ונתנו לה ארכה נוספת לתעתע בכולם.
השאלה המתבקשת בדיעבד היא האם ניתן היה להגיע להסדרה הזו כבר אז, והתשובה היא בוודאי. הקטע המכעיס הוא שאם תהיה הסדרה כלשהי, מי שאחראי על המחדל, בנימין נתניהו, לוקח לעצמו את הקרדיט על אנחת הרווחה (הרגעית) של הציבור המשוטה. הנה הוא נוסע לעומאן, הנה קטאר מממנת את הדלק הנכנס ואת תחנת הכוח שתוקם בעזה (לא תוקם, ישראל התנגדה והכשילה עד היום). הנה חמאס והפלגים מסכימים להסיג את ההפגנות חצי קילומטר פנימה ולהפסיק את שיגור בלוני התבערה. האם חמאס יתפרק מנשקו? בוודאי (יום אחרי שצה"ל יתפרק מנשקו).
הרעיון הכלל־פלסטיני המקרטע הוא משטרה חמושה עם פיקוד משותף של עזה והגדה. הטילים והרקטות יושמדו אחרי פסק זמן שבו תוכיח ישראל שרצונה בשלום, כולל הסכמה להסדר גבולות 67’, פלוס תיקונים. זה לא יקרה, כלומר ניצחנו.
התרעות פיקוד העורף