המלצות המשטרה להגיש כתבי אישום נגד שישה בכירים בפרשת הצוללות וכלי השיט של חיל הים הן למעשה כתב האשמה חמור נגד משרד הביטחון וכל שרי הביטחון שכיהנו בתפקיד בשנים האחרונות וכמובן נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. השישה - מפקד חיל הים אלוף אלעזר צ'ייני, שני תתי אלופים בחיל אבריאל בן יוסף ושייקה ברוש, דוד שרן ראש לשכתם לשעבר של שר האוצר וראש הממשלה, חבר הכנסת לשעבר מודי זנדברג ועורך הדין דוד שמרון  - חשודים בעבירות חמורות של שוחד, מרמה הפרת אמונים ומרמה והלבנת הון, על מעשים שלכאורה הם ביצעו. 

אבל נתניהו, ויחד עמו שרי הביטחון לשעבר אהוד ברק ומשה בוגי יעלון ואולי צריך לחפור עוד יותר בעבר, ולצדם גם רמטכ"לים, מפקדי חיל הים ופקידים בכירים במשרד הביטחון, צריכים גם הם להיות במוקד הדיון הציבורי. לא על מה שהם עשו, שהרי אינם חשודים בשום עבירה. אלא על מה שלא עשו. הם טוענים כי לא ידעו מה מתרחש מתחת לאפם. די בטענה זו כדי להזדעק נגדם. יש לצלצל בכל פעמוני האזהרה: הממונים על שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל ועל הגנתה, התנהגו כמו שלושת הקופים. עצמו עיניים, אטמו אוזניים וסתמו את פיהם.  

הם היו צריכים להיות שומרי הסף של טוהר המידות ובמקום זה אפשרו בחוסר המעש שלהם הכנסה מבעד לדלתות מאעכרים וסוחרי נשק כמו עד המדינה מיקי גנור, שעשו בפרוזדורי משרד ראש הממשלה, משרד הביטחון וצה"ל כמעט כבתוך שלהם. הכתובת על הקיר הייתה כבר בפרשת בועז הרפז.

פרשת הצוללות, היא מפרשיות השחיתות החמורות ביותר שידעה ישראל. היא נוגעת בציפור הנפש של מדינת ישראל – הביטחון הלאומי. מדובר בדיני נפשות – חייהם של ממיטב הבנים שנשלחים לשרת את המולדת, באמונה כי שולחיהם נקיים מכל רבב ולא מונעים מאינטרסים זרים. היא מזכירה התנהלות של מדינות בעולם השלישי, בהן עסקאות נשק נחשפות כמקפצות לגריפת רווחים לכיסים פרטיים וגם את מחזהו של ארתור מילר "כולם היו בניי".

דוד שמרון, האלוף אלי צ'ייני מרום, אבריאל בר יוסף, מודי זנדברג דוד שרן ושי ברוש(צילום: פלאש 90)

זה שנים שכותב שורות אלה מתריע כי משרד הביטחון נוהג בכל הקשור ליצוא הביטחוני, על פי ההלכה של "אל תחסום שור בדישו". הפיקוח הפנימי על יצוא הנשק רופף. הפיקוח החיצוני של ועדת החוץ והביטחון ושל מבקר המדינה גם הם לא מספקים. הנה, רק החודש התבשרנו שמשרד הביטחון הודיע על הקלה נוספת במתן היתר היצוא לסוחרי הנשק.

זה שנים שבמערכת הביטחון פועלת על פי עקרון הדלת מסתובבת. קצינים בכירים ופקידים בכירים מחליפים תפקידים. זו התנהגות נוסח הבדיחה על הרס"ר המודיע לפלוגת הטירונים, שלאחר חודש הם סוף כל סוף מחליפים גרביים. אבל אחד עם השני. היום אתה קצין בכיר בצה"ל, מחר פקיד במשרד הביטחון ומחרתיים סוחר נשק. 

אבל כל מאמרי הביקורת, ואפילו מעת לעת דוחות של מבקר המדינה, היו בבחינת "הכלבים נובחים והשיירה עוברת". משרד הביטחון צפצף וממשיך לצפצף על הנראות הציבורית. הוא מסרב למסור מידע שהציבור זכאי לו. במקום להיות שקוף, הוא עוטף עצמו בווילונות המחשיכים, ולא אחת נושא לשווא את מילון הקסם - ביטחון המדינה. הוא נוהג כמו היה מדינה בתוך מדינה, ועושה במידע כאילו היה שלו ולא של אזרחי המדינה, משלמי המיסים.

איך הוא לא ידע? נתניהו. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

לא פלא שבאווירה כזו של הפקרות, יכול היה איש עסקים שאפתן כמו גנור, קצין בדרגה רב סרן לשעבר בחיל הים, להשתחל בקלות פנימה. להעסיק כעורך דין את דוד שמרון בן דודו ומקורבו של נתניהו ואת מפקד חיל הים צ'ייני ותא"ל ברוש, להעזר ולשלם דמי ייעוץ לזנדברג ושרן.

יש להדגיש כמובן שמדובר רק בהמלצות של המשטרה, ומכאן ועד שיוחלט אם יש בחומר די ראיות להעמיד לדין את כך החשודים או חלקם דרך ארוכה. וגם אם יועמדו לדין צריך להמתין להחלטות בתי המשפט. כפי שכבר הערכתי צפויות בתיק כמה הפתעות, שיוכיחו שטענות המשטרה אינן כצעקתה לגבי חלק מהחשודים וכי הנהנה הגדול ביותר מכל הפרשה הוא המשחית הגדול, שביקש לשחד כל דבר שזז – מיקי גנור.
 

הדיון אינו בשאלה האם היה צורך להחליט על רכישת צוללת שישית, כפי שהורה לעשות ראש הממשלה בניגוד לדעת השר יעלון והרמטכ"ל איזנקוט. החלטת נתניהו היא בהחלט במתחם הסבירות וזו זכותו. בוודאי של ראש ממשלה שמאמין בכל ליבו שאיראן מהווה את האיום החמור ביותר על ישראל. ראש הממשלה גם רשאי, אם הוא סבור שזה מקדם את האינטרס הישראלי, לבקש ממשלת גרמניה למכור למצרים צוללות מתקדמות. אפילו את ההחלטה לרכוש ספינות טילים גדולות יותר, ממה שבאמת צריך לשם הגנה על אסדות הגז (אגב מדוע לא הושתו ההוצאות על הזוכים בזיכיון יצחק תשובה ונובל אנרג'י?), אפשר להסביר ולקבל.
 

השיח צריך להתרכז בשאלה מדוע פשטה המורסה לקודש הקודשים של מערכת הביטחון ומה נעשה מאז כדי למנוע את הישנות התופעה. להערכתי מעט מאוד.