"וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה". נזכרתי בפסוק הזה, הכתוב בפרשת השבוע ומתאר ריב על הבארות, כשראיתי את המשנה ליועמ"ש דינה זילבר, שהחליטה שהיא נציגת בני האור, אבל בעצם באה לריב על מקור הכוח - על הבאר. ובסוף כל מה שנשאר מהריב הוא שטנה. 

למה אני קוראת לדבריה "שטנה" ולא "תיקון עולם" כפי שהייתה רוצה שאכנה את הנאום שלה? בגלל חוסר היושרה. כי היה כל כך ברור שהיא נאבקת על הכוח שלה, הכוח הפקידותי. כי זו מלחמה על מי ישלוט בבאר. 
 

"הימים אינם פשוטים", היא אמרה, "לא רק חוקים חדשים אלא מילים חדשות: משילות, נאמנות". בהמשך דיברה על "שיח לעומתי פוצע ומצלק". לו הייתה לזילבר קצת יותר מודעות עצמית, היא הייתה מודה שדבריה הם חרב פיפיות: כן, הימים אינם פשוטים. חצי מהעם מואשם בגזענות, בבורות וגם ברצח ראש ממשלה, וזה פוצע ומצלק. כן, יש מילים חדשות. למשל, "הדתה" - מילה שמשמשת להשנאת כל מה שקשור ליהדות במרחב הציבורי. ואגב, המילה "נאמנות" אינה מופיעה בשום חוק. זו הדבקה לעגנית ודווקאית שהדביקו לחוק גופי שמאל כדי לעורר סלידה ממנו.
 

השיא של זילבר נרשם כשאמרה בציניות, כשדבררה לכאורה את הממשלה: "הבו לנו תקשורת מרוסנת, עם ממושמע ומחונך". אני רוצה להזכיר לך, זילבר, שבמשך שנים השמאל הישראלי על שלוחותיו במשפט ובפוליטיקה הוא שריסן כל ניסיון לקיום תקשורת בעלת אוריינטציה ימנית, ובכלל זה סגירת אוניית השידור של "ערוץ 7" ששידרה מלב ים. עוד אני רוצה להזכיר לך שהרעיון "לחנך את העם" לא נולד היום. הנביא הגדול של אנשי המשפט, נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, אמר בכינוס ב־2011: "אנו זקוקים לחוקה חדשה... כדי להבטיח את זכויות האדם ברמה חוקתית, כדי לחנך את בני הציבור בכלל, ואת הנוער בפרט, ברוח החוקה, וכדי ללכד את העם כולו סביבה". דיברת על חשש מניסיון לחנך את העם למחשבה אחידה? הא לך אבי הרעיון. 
 

אז משמאל מריעים לזילבר על האומץ, אך כמו שאומרים היום: אמיצה היא לא. זילבר אמרה בדיוק את מה שיביא לה מחיאות כפיים במשרד המשפטים ובתקשורת. ואם תצליח שרת המשפטים איילת שקד לפטרה, הרי ניתן להניח שמובטלת היא לא תהיה ומקומה בקרן החדשה לישראל - כמו במקרה של אשת הפרקליטות טליה ששון - מובטח. 
 

שר המשפטים לשעבר דן מרידור מיהר לתקוף את שקד ואמר: "זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה ששר המשפטים מורה ליועץ מי ייצג אותו ומאיים לפטרו, אף שאין לו שום סמכות בנושא". נזכיר למרידור ולציבור הישראלי שהשר האחרון שפיטר יועצת משפטית היה שר המשפטים דוד ליבאי, איש המערך שפיטר את פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, בגלל הטיה פוליטית. 
 

עוד נזכיר את הסיבה לאי־קידומה של הפרופסורית המוערכת רות גביזון לשופטת בבית המשפט העליון, מפני שלדעת ברק "יש לה אג'נדה". בעיני אצולת המשפט הישראלית - להם עצמם אין אף פעם אג'נדה - הם מבטאים כביכול את עמדות המוסר וה"אינטרס הציבורי", בעוד שמי שחושב אחרת מהם הוא בעל "הטיה פוליטית". 
 

למעשה, אין כל חדש תחת השמש. מאבק על הבארות, על מוקדי הכוח ועל הבכורה, כפי שאלה באים לידי ביטוי בפרשת השבוע בסיפור על האחים יעקב ועשיו, תמיד היו ותמיד יהיו. ומאבקים כאלה, כמו בפרשה, מלוּוים תמיד בתככים ובמזימות. 
 

הבעיה היא שהשיח הולך ומקצין ומתנהל בעוצמות רגשיות ואישיות שאינן מתאימות לניהול ענייניה של מדינה. כאשר הבאר מתמלאת שטנה, היא מרעילה את החברה כולה ומסכנת את התשתית של שלטון החוק עצמו: אמון הציבור בניקיונה היחסי של המערכת הפוליטית והמשפטית.
 

הלוואי שנצליח ללמוד מהרועים של יצחק. הם ויתרו על באר השטנה וחפרו באר אחרת, "רחובות", המסמלת אולי תפיסת עולם רחבה יותר. "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ". 
 

אין שום סיבה לתורה "להלאות" את הקוראים בשמות הבארות הללו, למעט הצורך להבהיר שמשטנה לא יצא לנו כלום ושצריך להתגבר עליה ולמצוא את הבסיס המשותף, שהוא רחב דיו להכיל את כולנו.

tguvot@maariv.co.il