האם יש דבר מגוחך יותר מהסרטון שהפיץ השבוע יו״ר הכנסת יולי אדלשטיין? לאחר שקיבל גל תלונות על ההתנהלות המבישה של חברי הכנסת, הנ״ל פנה בסרטון מרגש לאזרחי ישראל שיפתרו הם את הבעיה. לדידו אין פה שום דבר חדש, כבר שנים זה ככה, אז תתפקדו למפלגות וכך תשפיעו על הרכב הרשימות. באמת מזל שהוא צילם את עצמו, מה היינו עושים בלעדיו?
 

לא רק היו״ר, גם ראש הממשלה מודאג מהמצב, ואפילו אמר שההתבטאויות האחרונות שנשמעות בכנסת אינן ראויות ואין להן מקום בשיח הישראלי. הוא צודק. אבל קשה שלא לחוש שהעניין לא באמת מדיר שינה מעיניו, אחרת כבר היינו שומעים על איזו יוזמת חוק מקורית מח"כ דודי אמסלם. 


בואו נודה: האווירה בכנסת גרועה מהאווירה בשוקי רחוב. הכללים הם שאין כללים, המגבלות הן שאין גבולות. זה לא רק ה״חצי בנאדם״ שזרק ח"כ אורן חזן לעמיתו אילן גילאון, כי גילאון כינה אותו ״גולם״ רגע לפני כן. זו לא רק ההתרסה העולבת של אלעזר שטרן, שאמר למירי רגב שהוא יודע איך היא התקדמה בצבא, שבוע אחרי שרגב הגנה בחירוף נפש על יאיר נתניהו, שדיבר באופן בוטה יותר על אופירה אסייג. לפחות בדבר אחד אדלשטיין צודק: זאת האווירה כבר שנים. 


מדי יום אנשים עולים לנאום במליאה במסגרת מעמדם המכובד, אבל גם מי שמואילים בטובם להגיע לאולם לא מקשיבים. משום מה נדמה לפרלמנטרים שהזלזול הוא חלק מהפרוצדורה. לא עובר יום בלי שמישהו צורח בוולגריות מהטריבונה, בין שבשם ״אהבת ישראל״ או ״אהבת פלסטין״, בשפה נמוכה או בהתנשאות רהוטה, ובין שבשל הפמיניזם, חופש הביטוי או הערכים. 


כבר שנים שהכנסת היא כמו גן ללא גננת, חבורה אימפולסיבית בלבוש משלומפר, והמתלוננים הכי קולניים על ״שתו לי אכלו לי״ הם דווקא אלה שנוהגים כך דרך קבע כלפי השאר.


החזרת האחריות לנורמה הקלוקלת הזו לציבור היא בגדר לעג לרש. הנשיא ראובן ריבלין כבר ניסה את הטריק הזה לפני שנים, כשכיהן כיו״ר הכנסת. זו לא יותר מהתחמקות של נבחרי ציבור, שבמקום לשנות את המציאות מעבירים את הכדור למישהו שמושכות השלטון אינן בידיו. זה נכון שהציבור בוחר, וזה נכון שכל אחד יכול להיבחר, אבל זה לא אומר שכל מי שנבחר יכול להישאר בתפקיד אם כך בחר להתנהג. אם לא יהיו כללי התנהגות ברורים וקבועים בחוק, ההתנהלות הזו כנראה לא תשתנה.


דרוש ניעור, כי חוסר הגבולות בהתנהלות היומיומית בכנסת הוא סימבולי לבעיה שלטונית רחבה בהרבה. הגבולות והכללים היטשטשו. כולם חושבים שהכללים נועדו לאחרים, לא להם, ושצורת הדיבור שלהם מוצדקת כי מישהו אחר התחיל או עשה בעבר משהו גרוע יותר, אז למה נטפלים דווקא אליהם. 

גילאון. צילום: מרק ישראל סלםגילאון. צילום: מרק ישראל סלם


חוסר הגבולות מביא גם לא מעט בלבול בהגדרת תפקידים. ההגדרות המסורתיות של הרשויות היטשטשו: הכנסת כבר בקושי מתפקדת כגוף מחוקק, רק הקואליציה מחוקקת. החוק מנוסח בצורה פרועה לצורך רעש יחצני, מתוך הנחה שבג"ץ יפסול אותו ואז אפשר יהיה לרכוב על עוד גל של תקשורת עכורה. גם הגבולות של הרשות הרביעית היטשטשו: עיתונאים רבים בטוחים שחובתם המקצועית היא קודם כל להביע את דעתם, ולהיות תוקפניים ככל האפשר. הם שכחו שפעם חובתם הראשונה הייתה להעביר מידע אמין לציבור. לפעמים זה דורש תוקפנות, אבל לפני הבעת דעה זה קודם כל דורש יושרה ואובייקטיביות.


כך גם לגבי פקידי ממשלה. ההתנהלות של המשנה ליועמ״ש דינה זילבר השבוע בוועדת הכנסת, שדנה בחוק הנאמנות בתרבות, היא דוגמה לכך שאף אחד כבר לא באמת יודע מהי הגדרת התפקיד של יועץ משפטי. מחנה השמאל טוען בתוקף שזילבר טהורה ומקצועית, ומחנה הימין טוען שהיא איבדה כל רסן וחרגה מתפקידה. אבל הכללים הבסיסיים הם הרי לא פוליטיים, אז מתחת לוויכוח השמאל־ימין השטחי, מהי הגדרת התפקיד האמיתית?


בעולם שבו הגבולות והכללים ברורים ומוסכמים, אין צורך לעמוד על הרגליים האחוריות לגבי כל נושא. אפשר, למשל, להסכים עם העובדה הברורה שהמדינה לא חייבת לממן מוסדות אומנות ששמו להם למטרה להכפיש אותה. באותה נשימה אפשר גם להסכים עם העובדה הידועה שהחוק שמקדמת מירי רגב הוא לגמרי מיותר, שהרי גם היום בסמכותה של המדינה לא לממן מה שמנוגד לאינטרס שלה. ההבדל היחיד הוא שהיום הסמכות נתונה בידי שר האוצר ואילו שרת התרבות רוצה גם. כל הסיפור הוא על מאבק אגו מתוקשר. 


בעולם שבו יש גבולות וכללים אפשר בקלות להגיד: אני מתנגד לתפיסת העולם הקיצונית שמנסים להשליט פה נפתלי בנט ואיילת שקד, ועם זאת אני מסכים שתפקידה של דינה זילבר הוא לפרש דברים בהיבט המשפטי, ולא לפרוש במניפסט פיוטי את תפיסת עולמה. תפיסת עולמה אינה רלוונטית לייעוץ המשפטי שלה. חבל שצריך בימים אלה לבחור רק בין שחור ללבן, בין טיהורה המוחלט לבין דרישת ההתפטרות שלה. אי אפשר פשוט להעמיד אותה במקומה?


כשמתרגלים לוויכוח שכל מטרתו לנצח את המחנה הנגדי, שומעים בסוף רק תעמולה, עד שמתישהו מבלבלים בין התעמולה למציאות, והחוקים הבסיסיים נשכחים. מרוב תעמולה שהפכה ל״אמת״ שכחנו מהי מהות התפקידים. מרוב חריגות (גם אם מוצדקות) כבר לא זוכרים מה היו ההסכמות הבסיסיות שלנו, שמהן אנחנו כל הזמן חורגים.


אם היינו מסוגלים להפסיק להתמסר לדחף האינפנטילי לבחור בין שתי אפשרויות קיצוניות, היינו מתנהלים לפי כללים הגיוניים ולפי גבולות. ואם אנחנו לא מסוגלים, בואו לפחות נכיר בכך שהכל פוליטיקה של זהויות והכל עניין של שמאל וימין, וניקח השראה מהשיטה האמריקאית. נקבל את העובדה שבסופו של דבר כל המינויים הם פוליטיים, אבל נדאג שיהיו מאוזנים. כדי להחזיר לציבור את האמון במערכות נמנן את השמאל והימין גם בקרב השופטים, גם בקרב היועצים המשפטיים.


בנוסף, דרושים כללי התנהגות, אי אפשר להתחמק מזה יותר. מי שמושל מן הסתם יודע שהציבור בישראל מצביע למפלגות, ולאזרחים אין כוח ונכונות
להתפקד. ההמלצה של אדלשטיין נחמדה, רק שרצוי בשלב הזה להבין שהשיטה הזו פשוט לא מתאימה. 


אם כך נראים נבחרינו הנעלים, אין פלא שזה מחלחל לרחוב, לכביש, למריבות על חניה. להיות נבחר ציבור זה מחייב, וכדי להזכיר את זה לילדי גן הכנסת, כנראה שאין מנוס מכללים נוקשים שייאכפו בקפידה. אפשר להתחיל בקוד לבוש של חליפות שיזכיר לחברי הכנסת שהם בתפקיד מכובד ושיתנהגו בהתאם. קל להתבהם בחולצה מרושלת שלא הוכנסה כמו שצריך לתוך המכנסיים, אבל בחליפה מחויטת בכל זאת קשה יותר לנופף בידיים ולצעוק כמו בסטיונר. וכן, דרוש גם קוד התנהגות בלתי מתפשר בבית הנבחרים, קוד קשוח וברור. רף מינימום לנוכחות במליאה, והקשבה לנואמים אחרים בלי קריאות ביניים וצעקות. מי שעובר על הכללים בפעם הראשונה מוזהר, בפעם השנייה מושעה, ובפעם השלישית מודח. זה פשוט צו השעה.

tguvot@maariv.co.il