1. תוצאות בחירות האמצע בארה"ב הן יותר ממכה קלה בכנף לבנימין נתניהו וממשלתו. שנתיים לאחר שזכה בלוטו עם בחירתו של טראמפ לנשיאות וכשבבית הנבחרים שולטים הרפובליקנים, חוזר נתניהו לנקודת המוצא. בית הנבחרים שוב בידי הדמוקרטים, בשינוי חשוב: הנבחרים הדמוקרטים החדשים הם צעירים יותר, רדיקליים יותר ומייצגים מיעוטים רבים יותר. הם לא בהכרח אנטי־ישראלים, אך גם אין להם סנטימנטים רבים מדי לישראל.

הסיעה הדמוקרטית תעשה את המוות לנשיא, וכתוצר לוואי עלולה לסבול גם ממשלת נתניהו, שזנחה את המדיניות המסורתית של ישראל לתחזק את קשריה עם שתי המפלגות. מה עוד שטראמפ עשוי להנמיך את הטון המתלהם שלו, כפי שרמז ערב הבחירות, וינסה להתפשר ולהגיע להסדרים. זה נכון בעיקר לגבי ענייני הפנים שעמדו במוקד הבחירות - ביטוח בריאות, הגירה, כלכלה - אך גם ענייני חוץ, ובכלל זה הסכסוך הישראלי־פלסטיני, עשויים להפוך לחלק ממהלכי הפשרה בין הממשל לקונגרס. 


ובכל זאת, יש נושא אחד שבו המצביעים, גם חלק ממתנגדיו של טראמפ, יוכלו להזדהות עמו. וזו החלטתו מהשבוע להטיל סנקציות על איראן. מבחינה זו, ההחלטה היא גם ניצחון גדול של נתניהו. ראש הממשלה דבק לאורך השנים בעמדתו כי הסכם הגרעין הוא רע ויש להעניש את איראן על המשך פיתוח הטילים, על תמיכתה בחיזבאללה, בחמאס ובסוריה, ועל מאמציה להגביר את השפעתה באזור. הוא לא היסס להתנגח עם ממשל אובמה, הלך מאחורי גבו באביב 2015 לקונגרס, הפסיד אך לא התייאש. כשנה וחצי לאחר מכן נכנס טראמפ לבית הלבן ועמדתו של נתניהו התקבלה כמעט ככתבה וכלשונה בידי הממשל.

החלטת הסנקציות של טראמפ מוחקת למעשה כל זכר להסכם שהוביל אובמה, ומעידה על נחישות הממשל בוושינגטון להדק את הלחץ על טהרן. הסנקציות כוללות את תחומי הגז, האנרגיה, הספנות והביטוח, אבל הן עדיין לא מלאות. הן מחריגות שמונה מדינות: סין, הודו, קוריאה הדרומית, איטליה, יוון, יפן, טורקיה וטייוואן. ההחרגה נועדה לאפשר למדינות אלה, שאיראן היא מקור אספקה מרכזי שלהן, למצוא מקורות חלופיים, וגם כדי שלא לגרום לעלייה דרמטית במחירי הנפט בעולם. 

רמז לזינוק התקבל כבר לפני כחודשיים, כשמחיר חבית קפץ ל־80 דולר. מהלך שעלול להתברר כבומרנג על הכלכלה המתאוששת של ארה"ב, שטראמפ, בצדק או שלא, זוקף לזכותו. מה עוד שבגלל רצח העיתונאי הסעודי ג'מאל חשוקג'י, יחסי וושינגטון־ריאד אינם כתמול שלשום ולארה"ב קשה יותר לסמוך על כך שסעודיה תגדיל את תפוקת הנפט שלה אם ייווצר מחסור, כפי שעשתה בעבר.
 
הפגנות נגד טראמפ באיראן. צילום: AFPהפגנות נגד טראמפ באיראן. צילום: AFP


אבל למעט סין והודו, שספק אם יצייתו לסנקציות של ארה"ב, שאר המדינות המוחרגות כבר החלו לצמצם את רכישותיהן מאיראן. תפוקת הנפט של איראן ירדה בכמיליון חביות ליום, וזו מכה קשה נוספת למשטר. ועדיין אין זה הסוף. הממשל האמריקאי מתכוון גם לנתק את איראן מסוויפט - מערך הבנקאות העולמי, ואם אירופה תסרב, הזהיר שר החוץ מייק פומפאו כי ארצו תפתח מערכת סליקה משלה.

כל הצעדים האלה מלחיצים את המשטר האיראני. מוטב להתעלם מדברי הרהב של מפקד אל־קודס קאסם סולימאני או הנשיא חסן רוחאני, שמציג את ההחרגה של שמונה המדינות כניצחון איראני. המשטר לחוץ, וכאשר נלחצים עושים טעויות. רק כך אפשר להסביר את הפעילות הרבה של המודיעין האיראני נגד מתנגדי המשטר על אדמת אירופה. פעילות שעומדת בניגוד להיגיון ולאינטרס של המשטר שלא להרגיז את אירופה ולתקוע טריז בינה לבין וושינגטון. מבצעי התנקשויות של איראן נחשפו, לרוב בזכות מידע שהעביר המוסד, והתוצאה היא כעס אירופי, אפילו בדנמרק, וצעדי עונשין דיפלומטיים נגד איראן.

בשלב הראשון לא צפויה תגובה איראנית דרמטית כמו פרישה מהסכם הגרעין וחידוש תוכנית הגרעין הצבאית. אבל ספק אם איראן תיכנע ותפסיק את תמיכתה בטרור ואת מעורבותה במלחמות במזרח התיכון. בכל הקשור לאיראן, אין לנתניהו סיבה לדאגה. אולי אפילו ייהנה מרוח גבית מוגברת. אבל בכל הקשור לסוגיה הפלסטינית, ייתכן שהוא יצטרך לחשב את יחסיו עם ארה"ב מחדש.
2. עמוס ידלין משמש זה שבע שנים כנשיא המכון למחקרי ביטחון לאומי, שהיה חלק מאוניברסיטת תל אביב עד שהתנתק ממנו. בעברו היה טייס שהשתתף בתקיפת הכור הגרעיני בעיראק ב־1981, נספח צה"ל בארה"ב וראש אמ"ן בשנים 2006־2010. במערכת הבחירות האחרונה ב־2015 היה מועמד מפלגת העבודה לתפקיד שר הביטחון. הוא נחשב למומחה חשוב בענייני ביטחון לאומי ואסטרטגיה, ופרשן מבוקש על ידי כלי תקשורת בארץ ובחו"ל. 

אף שהוא מבקש להצניע זאת, הוא גם בעל מניות בקלע שלמה, חברה ללא כוונות רווח שמשמשת "פרונט" (חזית) לפעולות השנויות במחלוקת של המשרד לעניינים אסטרטגיים נגד תנועת החרם והדה־לגיטימציה נגד ישראל. רוב הפעולות נעשות בדרכים חשאיות, וכבר גרמו לנזקים קשים לתדמיתה של ישראל כמדינה דמוקרטית, תוך התערבות בעניינים פנימיים של מדינות אחרות. 

כעת נדמה שאל שלל כישוריו ניתן להוסיף חוסר נימוס, גסות רוח פומבית כלפי חוקרת הכפופה לו וחוסר הבנה יסודי של מהות החופש האקדמי. לפני כשבועיים ערך המכון יום עיון שנושאו היה "מצרים, מטלטלה ליציבות". זה אמור היה להיות עוד אחד מאותם כינוסים שהמכון מרבה לארגן, בהשתתפות אנשי מערכת הביטחון בהווה ובעבר, שהמכון מזוהה עמה מאוד, עיתונאים, דיפלומטים, פקידי ממשלה ואנשים שמתעניינים בנושא. בסיום המושב הראשון עלתה לדבר אורית פרלוב, עמיתת מחקר במכון, שמתאפיין בעיקר בהיותו מועדון גברי. מ־31 החוקרים והחוקרות הבכירים שלו, רק ארבע הן נשים. רוב החוקרים במכון הם ביטחוניסטים יוצאי צה"ל, השב"כ או המוסד. פרלוב יוצאת דופן גם בכך שהיא באה מהמערכת האזרחית ולא הביטחונית. היא עבדה במשרד החוץ ושירתה בירדן ובמדינות המפרץ. תחום ההתמחות שלה הוא רשתות חברתיות, והיא עוסקת בניתוח הלכי רוח ומגמות באמצעות המדיה החדשה במדינות ערב. 

ביום העיון הציגה פרלוב את המציאות המתהווה במצרים, שבה ממשלו של הנשיא עבד אל־פתאח א־סיסי מדכא את יריביו. פרלוב גיבתה את דבריה בנתונים על מספר המעצרים הפוליטיים, סגירת אתרי חדשות, גזרי דין מוות, וביטויים להלך רוח של ייאוש המתעצם בקרב הדור הצעיר. דבריה עמדו בניגוד גמור למה שאמרו רוב הדוברים, ששיבחו את א־סיסי על שהצליח להחזיר למצרים את היציבות, וציינו את היתרונות האסטרטגיים שיש בכך לישראל, שמקיימת עם משטרו קשרים הדוקים בתחום הצבאי.

כדקה לאחר שהחלה לשאת את דבריה העלתה שקף ובו ציטוט מבלוגר מצרי שביקר בחריפות את המשטר. משעשתה זאת צעק עליה הנשיא ידלין, שישב בקהל, "קראנו קראנו". זו הייתה קריאה חסרת נימוס, אפילו גסת רוח, מצדו של בכיר לעברה של מי שכפופה לו, שביקשה לרמוז לדוברת שלא תמשיך בקו הזה ושתקצר את דבריה.

פרלוב המשיכה בהרצאתה תוך שהיא אומרת "אבל אני רוצה לקרוא", והוסיפה "עמוס לא אוהב שאני מציגה זאת בנוכחות אורחים מצרים". היא התכוונה שבקהל השומעים היו גם נציגים בכירים של שגרירות מצרים בתל אביב.

זו אומנם הייתה תקרית קצרה, אך היא צריכה להדליק נורת אזהרה אצל כל מי שחופש המחקר והאקדמיה יקרים לו. כבר התרגלנו למאמץ השיטתי של ממשלת ישראל להחליש את כלי התקשורת, את בתי המשפט, את האקדמיה ואת השירות הציבורי כדי שיהפכו ליסמנים ולקול אדוניהם. אבל כשהמגמה הזו, להטיל מורא, לצנזר ולסתום פיות, חודרת למכון מחקר, ובראשה עומד נשיא המכון - יש יותר ממקום לדאגה.
פרלוב העדיפה שלא להגיב. פנייה למכון למחקרי ביטחון לאומי לא נענתה. 
3. חבל שגולדה מאיר לא איתנו. בשנה האחרונה יש תחושה שאנו זקוקים לה יותר מתמיד. לא בגלל מדיניותה, שהתאפיינה בקוצר ראות ועקשנות, והייתה מהסיבות המרכזיות שהביאו את מלחמת יום הכיפורים. בוודאי לא בגלל קהות חושיה כשהכריזה ש"אין עם פלסטיני", ואפילו לא בשל צדקנותה כשאמרה על תנועת הפנתרים השחורים "הם לא נחמדים".

אבל בתכונותיה ה"אמהיות", כמעין גננת לאומית, היא הייתה בהחלט יכולה לתרום. לא עובר שבוע בלי ששר החינוך נפתלי בנט ושר הביטחון אביגדור ליברמן יתנצחו ביניהם כמו שני זאטוטים בגן ילדים. ביום שני צייץ ליברמן: "ראיתי את בנט עצבני ולחוץ בישיבת הסיעה. אני מאחל לו בריאות טובה ואריכות ימים". יום קודם לכן צייץ בנט: "את מה שליברמן לא מוכן לעשות ממשרד הביטחון, נעשה היום דרך חקיקה. בשנתיים האחרונות ליברמן הרס את ההרתעה הישראלית. מחבלים לא פוחדים. הם יודעים שבתיהם לא ייהרסו, שהמשפחות שלהם יקבלו 12 אלף שקל בחודש והם יזכו לתהילת שהידים. היום נעלה להצבעה את חוק גירוש משפחות מחבלים, כדי שהם יחזרו לפחד". 
 
ליברמן ובנט. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90ליברמן ובנט. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90


זו רק דוגמית מחילופי הציוצים ביניהם. הם נמשכים מאז נכנס ליברמן ללשכתו בקריה לפני שנתיים וחצי, ונסבים בעיקר על המצב בעזה והמאבק בטרור. אין זה סוד שבנט מתוסכל מהחלטת נתניהו למנות את ליברמן לתפקיד. בעיקר משום שלסיעת הבית היהודי שמונה חברי כנסת ולישראל ביתנו רק חמישה. בנט חומד את התפקיד ומקווה להיות שר הביטחון בממשלה הבאה. ליברמן, שמצבו בסקרים אינו מזהיר, עושה הכל כדי למצב עצמו כמנהיג אחראי שרגליו נטועות בימין.

הבעיה היא שהעקיצות, הדקירות וההקנטות מכוונות אומנם לגופם של המתקוטטים, אך הם עוסקים בדיני נפשות. במלחמה ושלום. בזמנים אחרים אפשר היה לצפות משני אנשים בוגרים, חברי ממשלה וקבינט, שיתאפקו, שינהגו בכבוד הדדי, בממלכתיות ובאחריות. אבל אנו חיים בעידן אחר. עת שבה שרים הופכים לפוחזים ופרחחים, כמו יושבי קרנות וכמי שמלהגים בבתי קפה. אולי אם היה בממשלה מבוגר אחראי או גננת לאומית הם היו אומרים להם: ילדים, תפסיקו. אתם כבר גדולים.
4. לממונה על פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) אלוף כמיל אבו רוקון ולמשרד האוצר יש הרבה מה להסתיר. אחרת קשה להבין מדוע הם מסרבים למסור נתונים פשוטים, שנוגעים לאספקת תזקיקי דלק מישראל לחמאס בעזה. תזקיקים אלה, שמאפשרים את המשך אספקת החשמל והמים לשני מיליוני תושבי עזה האומללים, החיים במצוקה קשה על סף אסון הומניטרי, הם הרקמה הדקה שמונעת כרגע מלחמה.

המממנת של אספקת הדלק מישראל לחמאס היא ממשלת קטאר, שהסכימה להקציב לכך 15 מיליון דולר (כ־56 מיליון שקל), לפרק זמן של כמה חודשים. בישראל מוטלים על תזקיקי הדלק מס ובלו בשיעור של כ־65% מהמחיר לצרכן. מכל ליטר בנזין, שמחירו כ־6.5 שקלים, מקבלת רשות המסים 4.2 שקלים. זהו אחד משיעורי המס הגבוהים ביותר מבין המדינות המתועשות והמפותחות.

מכאן שמרכיב המס על אספקת תזקיקי דלק לעזה מכספי קטאר מסתכם בכמעט 10 מיליון דולר, או 36 מיליון שקלים. השאלה המתבקשת היא לאן הולך הכסף. ישראל חתמה ב־1994 על "הסכמי פריז" עם הרשות הפלסטינית, שמסדירים את מערכת היחסים בין שני הצדדים. מאז עברו ההסכמים שינויים. לפי הסיכומים, ישראל גובה את מסי הייבוא שמוטלים על סחורות שמיועדות לגדה ולעזה, ולאחר מכן אמורה להעביר אותם לרשות. ישראל גם רשאית לקבוע ולשנות באופן חד־צדדי את שיעור המסים שמוטלים על הסחורות המיובאות. בנוגע למס ערך מוסף, נקבע כי ישראל תעביר לרשות, על בסיס התחשבנות חודשית, את הכספים שגבתה עבור סחורות או שירותים שנמכרו בישראל ונועדו לצריכה בשטחים.

אבל בשנים האחרונות נוצר מצב חדש. עזה למעשה מנותקת מהגדה. עד למרץ האחרון ישראל כיבדה את "הסכמי פריז" וראתה ברשות כתובת לכל עניין ודבר הנוגע בעזה, כולל העברת כספי המסים. אבל במרץ, כשהחל החמאס במלחמת ההתשה שלו על הגדר כדי להסיר את המצור - נוצרה מציאות חדשה. מצד אחד ישראל מבקשת לכאורה לשמר את המצב הישן, שבו הרשות אחראית מבחינה ממשלית למצב בעזה, אך בפועל היא מבינה שחמאס הוא הריבון בשטח. הדבר משרת גם את האינטרס של ממשלת נתניהו, שחותרת לפורר את הרעיון של אחדות העם הפלסטיני ולהפריד בין שתי הישויות, למשול ולהצדיק את הכיבוש.

חמאס דורש לשקם את הרצועה כדי להקל את מצוקת התושבים. ישראל מסרבת לכך כל עוד לא יוחזרו גופות שני החיילים ושני האזרחים החיים, אך גם חוששת שהמצב הנוכחי יוביל למלחמה. ולכן היא מוכנה לצעדים מקילי מצוקה כמו אספקת דלק.

אבל היא גם מסתירה מה קורה בכספי המסים הנגבים, אם נגבים, מאספקת הדלק לעזה. רמז לסיבה שהיא מסתירה מידע שהציבור זכאי לו ניתן השבוע ממנכ"ל הוועד הפועל של אש"ף, סאיב עריקאת. הוא אמר כי ישראל איימה להפריד בין כספי המסים שהיא גובה עבור הרשות בגדה ובין הכספים הנגבים לעזה. עריקאת לא הסביר באילו סכומים מדובר, אך ציין כי בשבוע שעבר העבירה ישראל לרמאללה מסר ברוח זו. אם ההחלטה תמומש, היא תנתק באופן כמעט מלא את הרצועה מהגדה ותבטל כל השפעה של הרשות על עזה.
 
על רקע הסירוב של המתפ"ש ומשרד האוצר לספק תשובות, הגשתי יחד עם אלעד מן, עורך הדין של עמותת "הצלחה", בקשה לקבלת פרטים בנוגע לעסקי ישראל־קטאר־חמאס, מכוח חוק חופש המידע. מי יודע, אולי יתברר כי 65% מהכסף הקטארי הולך למשרד האוצר בירושלים, ובחלקו היחסי מממן את ההתנחלויות והכיבוש.
melmanyossi1950@gmail.com