צריך להתחיל לאט־לאט תהליך גמילה מביבי. הוא עצמו צריך להכניס לתוכניות העבודה שלו גם את הכנת הישראלים לתהליך גמילה ממנו, מתוך אחריות ממשלתית לעתיד. צריך להתחיל להיות ברור לכולם שבעוד ארבע או חמש שנים יגיע יום בלי ביבי. אנחנו צריכים להתרגל למנהיג אחר.


צריך גם להתחיל לאט־לאט תהליך גמילה מהמצב הכלכלי הטוב של המדינה. גמילה משער השקל הגבוה, למשל. שמעתי כלכלן בכיר מודיע מול קהל שכבר בשנה הבאה, או בכל אופן אחרי הבחירות, זה יגיע. לדבריו, נראה יותר מסים ופחות אנשים במסעדות. אנחנו צריכים להבין שעלינו להיות מוכנים גם למצב כלכלי אחר.


צריך להתחיל לאט־לאט גם תהליך גמילה מהמצב הביטחוני השקט הנוכחי. אני יודע שזה אינו מצב שקט גם כרגע, אבל הכוונה היא שעלינו להיות מוכנים נפשית גם למלחמה בשתי חזיתות, לטילים על המרכז ולעוד פעולות איבה. הישראלים אומנם תמיד יודעים בתוך לבם שהשקט זמני, אבל בלי שנתחיל תהליכי גמילה מסוימים, המעבר מהשקט היחסי למלחמה רבת־חזיתות ורבת־קורבנות ורבת־החלטות עלול להיות מזעזע מדי. 


תהליכי הגמילה צריכים להתחיל עכשיו. אני לא אומר שכל הדברים שצפיתי למעלה יגיעו, אבל אדם מציאותי, שעושה ביטוחים ומקווה שלא יצטרך להפעיל אותם, צריך להיערך לכל מצב, בתקווה שלא יגיע. 


דבר אחד בטוח יגיע: החלפת ראש ממשלה יום אחד. זה יקרה, ולכן עלינו להתכונן. במיוחד למנהיג מסוג חדש. חלק מהעם צריך גם להתחיל להיגמל לאט־לאט מהשנאה שלו לביבי, כי עוד כמה שנים לא יהיה ביבי לשנוא. ייקחו מאיתנו גם את שרה. נכון שהם ישנאו להנאתם מנהיג אחר של הימין, אבל על פי ניתוח תהליכי העבר, לוקח זמן כדי לפתח שנאת אמת למנהיג חדש מהימין, לוקח זמן למצוא את הנקודות מעוררות הזעם, הסלידה והביקורת המוצלחות ביותר שלו.

בסדר, אם מירי רגב תהיה מנהיגת הליכוד הבאה, לא יהיה צורך בשום תקופת הסתגלות. השנאה כבר מתורגלת, אבל אין יודעים מי יהיה ראש הליכוד הבא, וייתכן כמובן שעל הישראלים להתרגל לראש ממשלה מסוגו של יאיר לפיד או אבי גבאי, או מי שעדיין איננו יודעים מיהו, אנחנו רק יודעים שהוא לא יהיה ביבי. הקסמים שעם ישראל התרגל אליהם כדבר מובן מאליו בשלטון ביבי לא יחזרו, והקשרים הבינלאומיים מהודו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה, אולי ימשיכו, אבל לא באותו ברק, והן כבר לא יהיו אותן פריצות דרך. 


עלינו להתחיל גם תהליך גמילה נוסף: להפסיק להבהיל את עצמנו בצונאמי מדיני ולהתחיל להפנים את העובדה שיש לנו אוהבים בעולם. הכי קשה: עלינו להתרגל לאהוב את מי שאוהב אותנו. אני יודע שכאן אני דורש מן העם שלי דרישה שהיא בניגוד לאופי שלו, אבל חייבים להתחיל, כי האוהבים של ישראל בעולם לא מתכוונים ללכת לשום מקום. אין מנוס, עלינו להתרגל לחיות איתם. ראינו את ההלם שחטפו ישראלים כאשר בברזיל נבחר נשיא אוהב ישראל. צאו מההלם.

עליכם להתחיל להסתגל לעובדה שיש בעולם עשרות מיליונים, בעצם מאות מיליונים, החושבים שאתם צודקים ואוהבים אתכם. מדובר בראש ובראשונה
באוונגליסטים. בברזיל יש כ־50 מיליון מהם, 25% מהמדינה. הם תמכו תמיכה מאסיבית בנשיא החדש אוהד ישראל, כי ישראל היא חלק חשוב באמונה שלהם. גוף ששמו השגרירות הנוצרית בירושלים הוא גורם מרכזי בקשר עם קהילות נוצריות ציוניות כאלה בעולם. מנהל השגרירות הנוצרית בברזיל, רנה טרה נובה, מארגן אירועי ענק למען ישראל בברזיל. באחד האירועים, בעיר מנאוס, השתתפו יותר מ־100 אלף איש. ישראלי ממוצע יעמוד מול התופעה כלא מאמין וישאל מה לא בסדר עם האנשים האלה. עלינו להיגמל מכך. 


התופעה הזו הולכת ומתגברת. בארצות הברית יש כ־70 מיליון אוונגליסטים. אנחנו כמעט לא יודעים עליהם, כי התקשורת לא עוקבת אחריהם, ואם כבר יש דיווח, הוא מסתייג ומשמיץ. אבל הם לא נשברים בקלות, האוונגליסטים האלה. הם גם מכירים את ההטיה בתקשורת מארצותיהם שלהם. כדאי שנתחיל להתרגל לגורם העוצמתי הזה בעולם. זה מכריח אותנו להיגמל מרגשי הנחיתות והבושה שלנו, ולהתחיל - אוי אלוהים, כמה שזה קשה - לאהוב את עצמנו. להעריך את אוהבינו. חשוב שנתחיל את התהליכים הנפשיים האלה. כרגע יש בעולם שלושה ראשי מדינה שנבחרו בזכות האוונגליסטים: בארצות הברית, שהיא המדינה החזקה ביותר בעולם, באוסטרליה, שהיא יבשת שלמה, ובברזיל, שהיא המדינה החמישית בגודלה בעולם. אני יודע שלא קל לרבים מקוראינו להתרגל לעולם כזה, אבל חייבים.