סא”ל מ’ היה צריך להחליט. חושיו אותתו לו שהכוח החשאי הקטן שעמד בראשו התגלה. כוח חמאס, שביקש ממנו להזדהות, לא “קנה” את סיפור הכיסוי. הוא היה שלושה קילומטרים בתוך רצועת עזה. הוא ידע שכל צה”ל מאחוריו, מהרמטכ”ל דרומה, אבל באותה שניה גורלית זו הייתה בדידות איומה.

סא”ל מ’ עם קומץ לוחמיו, אחיו לנשק, עמדו מול כוח חמאס בראשות מג”ד האיזור, וסא”ל מ’ היה צריך להחליט. לא היה לו זמן להערכת מצב, ליצירת קשר עם החמ”ל, להתייעצות עם לוחמיו. הוא ולוחמיו מול החמאסניקים, קרובים ומאיימים, מביטים זה בלבן שבעיניים של זה ושואלים את עצמם מי יפתח באש ראשון.

סא”ל מ’ פתח ראשון באש. על פי הצד שלנו, ההחלטה הזו הצילה את חיי אנשיו. בעימותים מהסוג הזה, בטווח כזה, מי שפותח ראשון באש מחזיק ביתרון מכריע. כך גם הסתיים הקרב הזה, שהוגדר בצה”ל בתואר “הירואי”. שישה הרוגים לחמאס, כולל המג”ד החמאסי, הרוג אחד לצה”ל. סא”ל מ’ ניצח בקרב, הציל את חייליו, אבל הפסיד במערכה את חייו. במותו, ציווה סא”ל מ’ לחייליו את חייהם. בחייו, ציווה סא”ל מ’ לנו את בטחוננו.

היתרון האיכותי המכריע של ישראל על אויביה הוא תולדה של ההעזה, האומץ, היצירתיות והיכולת של סא”ל מ’ ואנשיו. אנחנו לא נוכל להביט בתמונתו, לא נוכל לדעת את שמו, לא נוכל לספר את מעלליו ולא נוכל לנחם את ילדיו. החוב שלנו לסא”ל מ’ הוא חוב אבוד. לא יוחזר לעולם. זו הזדמנות מצויינת להתנצל בפניו.

התקלה המבצעית שלשום בערב היא סיכון מחושב. לא ראוי לטעמי למתוח כרגע ביקורת על ביצועה בשלב קריטי של כניסה ל”הסדרה”. מדובר בקשקוש. פעולות מהסוג הזה אי אפשר לבצע במלחמה. אפשר לבצע אותן בשיגרה, כשנוצרת הזדמנות מבצעית. בלי פעולות כאלה, רמת הביטחון שתוכל ישראל להעניק לתושביה, תיפגע אנושות. כמעט אי אפשר למצוא “מועד נוח” לפעולה כזו.

הברירה היחידה היא לזהות את הצורך, לתכנן את הפעולה ולהמתין להזדמנות כדי לבצע. כן, זה מסוכן. למרבה המזל הפעמים שבהן נחשפות פעולות כאלה ומייצרות שרשרת תגובות הגוררות אותנו לסיפה של מלחמה, ספורות מאוד. אנחנו חיים בשכונה מסוכנת ותעריף הביטוח גבוה. זה המצב.

ישראל וחמאס נקלעו ל”מלכוד הרתעה” הדדי. כל צד מנסה לשכנע את עצמו שהוא מרתיע את הצד השני, ולהיפך. חמאס גווע ברעב, עם הגב לקיר, מקבל דמי חסות בסך 15 מיליון דולר במזומן דרך ישראל, מבסוט מעצמו עד הגג ומתעורר למחרת בבוקר עם כנופיה ציונית בחצרו האחורית.

“משוגעים היהודים האלה”, אומרים סנוואר ואנשיו לעצמם, “הם לא סופרים אותנו. אין ברירה, צריך להרתיע אותם”. הם קוברים את מתיהם ויורים טיל נ”ט על אוטובוס חיילים ו־200 רקטות לתוך יישובים.

ישראל, אותו דבר רק הפוך. “רק העברנו להם כסף, והם כבר יורים עלינו”, אומרים אצלנו ומרימים את גובה ההימור (בשעת כתיבת הטור הזה הוריד צה”ל את בניין השידורים של חמאס והחל לפגוע בבתי מגורים). מרוב שכולם בסיפור הזה מרתיעים את כולם, אף אחד לא מורתע משום דבר.

לפני כמה ימים, בחלק הסגור של ישיבת סיעת הליכוד, הפליג נתניהו בדבריו וכפר ב”דיבורים על כיבוש”. במקום זה, אמר נתניהו, “צריך לדבר על עוצמה”. לדבריו, בעולם של היום “העמים מכבדים מוסר עד גבול ידוע, אבל מכבדים הרבה יותר עוצמה”. וכאן, החל נתניהו לתאר את עוצמתנו.

ובכן, חבל שהעניין הזה עם העוצמה לא הגיע גם לעזה, לא חלחל לתודעה של יחיא סנוואר ואיסמעיל הניה ולא הרשים את הג’יהאד האיסלמי או את ועדות ההתנגדות. נתניהו לומד על בשרנו את חולשתה של העוצמה.

ישראל היא מעצמת־על בקנה מידה איזורי, כלכלית וצבאית, גרעינית (על פי פרסומים זרים) וקונבנציונלית, הייטקית וסייברית ומה לא. בחמאס אין מה לאכול. ובכל זאת, בסוף השבוע חזינו באירוע מביש שבו מעבירה ישראל כסף מזומן לחמאס, כדי לקנות קצת שקט. יצא יקר. 15 מיליון דולר על יומיים שקט, יותר מ־300 אלף דולר לשעה. אפילו יותר מהתעריף שגובה אהוד ברק על מחקריו.

מתברר שאף אחד בשכונה שלנו לא מתרשם באמת מדבריו של נתניהו על עוצמה. גם קאסם סולימאני האיראני ממשיך בהתבססות שלו בסוריה כרגיל, פוטין עושה טובה שהוא מקדיש לנתניהו שתי דקות בעמידה, והעוצמה הישראלית כבר מזמן לא נראתה שבירה כל־כך, למרות שהיא אמיתית.

מה שנתניהו לא מבין זה שהעוצמה לא נמדדת רק במטוסים, בטנקים או בתוצר כלכלי. העוצמה נמדדת גם בנכונותך לשלם מחיר, באפשרות שלך ללכת עד הסוף ובמה שיש או אין לך להפסיד.

עוד דבר שאמר נתניהו לאחרונה (על פי ספי עובדיה בערוץ 10), זה שהוא דווקא היה מוכן לפנות את מקומו כראש ממשלה תיכף ומיד, אבל “אין לי למי להעביר את המפתחות”. זוהי זעקת הקוזק הנגזל. האחראי הישיר על זה שאין לנתניהו למי להעביר את המפתחות, הוא נתניהו. מי שמסרב בתוקף למנות מ”מ ראש ממשלה קבוע, סטטוטורי, מנוסה, שיוכל לנהל משבר כמו הנוכחי כשראש הממשלה בחו”ל, זה נתניהו.

מי שמחסל כל פוטנציאל להנהגה עוד בשלב הקינון והדגירה שלו, הוא נתניהו. מי שחסם את מערכת הביטחון מהמשך הזרמת מנהיגים פוטנציאלים (ע”ע “חוק הצינון”), זה נתניהו. מי שטס לפריז ביודעו שיש פעולה מבצעית רגישה מאין כמותה וממנה את מירי רגב לממלאת מקומו, זה נתניהו. ואחר־כך, הוא עוד בא בטענות.