1. לפעמים, כשאני רוצה לשחרר את הראש מהחדשות, מהטלוויזיה, הרדיו והעיתון, אני מצטרף לחברי טל רוסו ונוסע איתו צפונה. רוסו מכיר כל שביל, דרך עפר, מעיין וגבעה. הוא מזהה ציפורים כמו מומחה של נשיונל ג'יאוגרפיק ומכיר כל מקום שבו אפשר להוריד קצת פירות מהעץ או לקטוף ירק בשדה, כדי לנשנש על הדרך, בלי לחשוש שבעל המטע או השדה יצעק "גנב" ויאיים להזמין לך משטרה, למרות שמה אכלנו? שני קלחי תירס, קלמנטינה, אשכולית וכמה תמרים. 


טל נוסע לחולתה באופן קבוע, אפילו כשהיה עסוק עד מעל הראש בתפקידו כאלוף בצה"ל, כי הוא לא יכול לאכזב את אמא שלו נועה, שמחכה לביקור בכיליון עיניים ומתכננת כל השבוע לאן הם ייסעו לטייל. לטל יש עימות מתמשך עם אחיו הטייס במיל' רון, למי מביניהם היה טיול מוצלח יותר עם אמא. כי כשזה קשור לאמא שלהם, שני הרמבואים מתנהגים כמו ילדים קטנים. 


באחת הפעמים כשהצטרפתי אליו לנסיעה, טל היה אז מפקד פיקוד הדרום. כשהגענו לשדות הקיבוץ, אחד החברים שנסע על טרקטור אותת לנו לעצור. הוא ירד מהטרקטור, ניגש לטל ושאל אותו אם ידוע לו שהועברו כמה משטחים של בצל לעזה. טל הנהן בראשו והשיב שהוא יבדוק את זה. אחרי זה אמר לי שהבן אדם כבר 50 שנה מתעסק בשדות הבצל, וכל מה שיש לו בראש זה בצלים. קשה להאמין, אבל יש אנשים שעבודת האדמה היא הדבר הכי חשוב בחייהם, וכשאלו ייעלמו לא בטוח שתהיה פה מדינה. 


נועה גרה בדירת קיבוץ קטנה, שמחוצה לה צומחים שיחי סברס ועצים תמירים. חמש דקות לפני שמגיעים טל מדווח לה שתוך חמש דקות אנחנו מגיעים. העיניים של נועה מלאות שמחה כשהיא רואה את טל מגיע ותוך כמה דקות מתארגנים לטיול. נועה חולת טיולים, היא מכירה את כל האזור כמו מדריכת טיולים מנוסה, כל שביל, כל עץ ושיח, כל פרצה בגדר. פלמ"חניקית קשישה שאוטוטו מתקרבת לגיל 90 נראית בטבע שמחה וצוהלת. היא מתווכחת עם בנה
מהיכן לנסוע ולאן, איזה שביל מקצר את הדרך והיכן שווה לשבת ליד מקום מים וליהנות מיפי הנוף. אני מקנא קצת בטל על האמא המדהימה שלו ועל החיבור ביניהם. הביקורים שלי אצל אמי נערכו אז בבית אבות משמים בפתח תקווה.

לאחרונה נועה הייתה מודעת לכך שהיא בערוב ימיה. היא התייחסה לכל טיול עם טל או עם רון כאילו היה הטיול האחרון שלה. בתחילת השבוע האחרון הידרדר מצבה. כשטל הגיע אליה, אף שמצבה היה "על הפנים" כהגדרתה, הוא לקח אותה לעוד טיול קטן, כי הוא הבין שזה הטיול האחרון שלהם. 
 

ביום רביעי ישבתי עם טל במסעדת "ברבוניה", ובין השאר דיברנו על האמהות שלנו. נועה כבר לא רצתה יותר לחיות, וזה הזכיר לי את אמא שלי, שביקשה ממני לבוא אליה בדחיפות, התנצלה ואמרה שכבר אין לה יותר טעם בחיים וביקשה שלא אכעס אם תסיים את חייה. אמרתי לה שלא אכעס ושלושה ימים אחרי, בגיל 94, היא מתה.


24 שעות אחרי השיחה עם טל נועה נפטרה. ביום שישי שעבר קברו אותה בבית הקברות של הקיבוץ, באדמה שכה אהבה ושהכירה בה כל רגב. רון הספיד את אמו בהמון עצב ובהמון הומור, ובעיקר בהמון אהבה. ביקשתי את רשותו לשתף את קוראי המדור בחלק מהדברים שנשא על קברה:

"אמא שלי. יכולתי לדבר פה שעות על כושר ההבחנה והחוכמה שלך עד יומך האחרון, על חוש ההומור המדויק והחודר שהיה לך, על כושר הניווט וההתמצאות שלך בשטח, על השיחות שלנו בנושא החיים, בנושא המוות, על ההכרה והתיאור המפרגן של כל נכד או נכדה שלך, על האהבה המטורפת שהייתה בינינו, שרק עלתה והתגברה בכל מפגש. אבל טל איים עלי שזה צריך להיות קצר. אני לא רוצה להסתבך, לא איתך ולא עם האח שלי".


למרות האזהרה המפורשת של טל לא להאריך במילים, רון הקריא על הקבר את הדברים שכתב לאמו בחודש מאי השנה, כשמלאו לה 88: "תודה על כל מה שנתת לנו, כל השנים ועכשיו. תודה על מה שנתת למדינה הזאת (ירית ירייה אחת במלחמת השחרור, שם ליד הפילבוקס שבחלק הצפוני של יסוד המעלה. ירייה אחת וניצחנו!).


"תודה שלימדת אותנו על הצניעות, על קבלת האחר, על זיהוי והתרכזות בצד הטוב של החיים. תודה על לימוד הראייה הרחבה, על איך לקחת בחיוך ובחוש הומור את קשיי היומיום. וכן, גם לימדת אותנו איך בגיל מסוים מותר להתחיל להוציא קצת קוצים החוצה. להגיד מה שחושבים, להיות רק עם מי שרוצים ולעשות מה שטוב.


"תודה על שעות הביחד שלנו, לרוב בטיולים בעמק המופלא שבו גדלנו כולנו. אלו השעות הכי מרגשות, הכי מהנות והכי מעשירות. מזל טוב, אמא! איזה כיף שנולדת, איזה כיף שילדת אותנו, אותי". 


רון סיים את ההספד במילים "את תחסרי לי מאוד, אמא". וטל והאחות סיגל מסכימים עם כל מילה של אחיהם. לא הייתי כותב את הקטע הרגשי הזה אלמלא הייתי קולט שלאחרונה דור הפלמ"ח והחלוצים שבנו את המדינה נזרקים על ידי משכתבי ההיסטוריה הישראלית בת ה–70, ודור המייסדים שהולך ונעלם כבר מוקצה על ידי חבורת חלאות שמכנה אותם "שמאלנים", "בוגדים" ומטיחה בהם השמצות מתועבות. 
 

משיחות שהיו לי ועדיין יש לי לפעמים עם אחרוני הקשישים המקסימים האלו, אני מזהה את הבחילה והגועל שיש להם מחלק לא קטן מאלו שנמצאים היום בהנהגת המדינה. הם ממש סובלים כשהם רואים ושומעים אותם, אבל הם חסרי אונים. פעם הקשיבו להם ושתו את דבריהם בצמא, היום הם סתם קשישים טורדניים שלא מבינים שום דבר מהחיים. יאללה ביבי, היידה שרה, יאללה רגב, היידה חזן.

2. לפני 22 שנה, ליתר דיוק ב–4.10.1996, פרסמתי ב"מעריב" במדור שלי "זהבי בשטח" תת־מדור שנקרא "שפיץ". בתאריך הנ"ל השחלתי על השיפוד את בנימין נתניהו. "ביבי ביבי בום בום", הייתה הכותרת, וזה היה הטקסט:

הוא חזק, הוא נחוש, הוא נבון,

הוא יפה, הוא אמיץ, הוא גאון,

הוא יותר מקצוען משרון, 

הוא יקרע לערבים את הגרון.

ביבי ביבי בום בום

הוא האור בקצה המנהרה,

הוא חלום של כל נערה,

הוא יציל את העם מכל צרה,

הוא ישנה לערבים את הצורה,

ביבי ביבי בום בום

הוא יקיים את כל מה שהבטיח,

הוא ימחק את כל השמאל המסריח,

הוא יחסל כל מסית ומדיח,

הוא טוב ליהודים, הוא המשיח.

ביבי ביבי בום בום

הוא כואב, הוא אוהב, הוא דואב,

הוא לא סתם מנהיג מתרברב,

הוא את כל העולם יסובב,

הוא ישמיד כל צר ואויב

ביבי ביבי בום בום 

עברו 22 שנה מאז הפרסום, וביבי ממשיך לאיים, להתרברב, להשניא, לסכסך. הוא עדיין לא השמיד אף צר ואויב, אבל אין ספק שהוא נחוש, נבון, גאון, אמיץ, מקצוען, כואב ודואב. אבל מה לעשות? עברו רק 22 שנה ולא כל כך הצליח לו בכל הדברים הנפלאים שהוא הבטיח לעשות.