מתישהו, בעוד כמה שבועות או חודשים, בבסיס צבאי, בטקס שלא יפורסם, יקבלו כמה אנשים עיטורים על גבורתם. אני מניח שאחד מהם יהיה סא”ל מ’, שכבר אינו איתנו, ויחד איתו כמה מחבריו, שהצליחו לחזור ביום ראשון בערב מבין המתים.

האירוע הזה לא יסוקר, לא ידווח ולא ידובר. הוא יעבור מפה לאוזן בין החברים האלמונים של אותו קומץ שנחשף ביום ראשון בעומק רצועת עזה, פחות מקילומטר מביתו של יחיא סנוואר, מנהיג חמאס (לא, הם לא היו בדרך לשם או משהו, מקרי לגמרי). בסוף, מכל מה שקרה ב־44 שעות האלימות השבוע, זה הכי חשוב.
 

השכפ”ץ ושמו “הקבינט המדיני־ביטחוני” פעל גם הפעם ללא דופי. ראש הממשלה חש חזרה ארצה מפריז, אבל לא כינס את הקבינט עם שובו, וגם לא באותו ערב. הוא ידע שהדם רותח ולא רצה לנסות את הסבלנות של החברים. עדיף לחכות. בינתיים עבר לילה שבו גבה חיל האוויר מחיר לא קל מחמאס (בעיקר בתשתיות), העניינים נרגעו ואז, רק אז, הגיע תורו של הקבינט.
 

שבע שעות הם ישבו שם וטחנו מים. לנתניהו היה כל הזמן שבעולם. שכולם ידברו, ובהרחבה. הצבא הציג את האופציות, אבל לא את כולן. מלחמה, או הסדרה. זה מה שסוכם לילה קודם בין ראש הממשלה לרמטכ”ל. לא הייתה דרך שלישית ולשרי הקבינט לא היתה ברירה. מלחמה הם לא רוצים. עשרות הרוגים בביצת עזה הם לא אופציה של אף אחד, כרגע. נאלצו להישאר עם ההצעה המצרית לרגיעה.
 

ואז, בסוף הישיבה, הפגין נתניהו נדיבות של מנצחים. כשראש המטה לביטחון לאומי מאיר בן־שבת שאל מה עם האיסור שהוטל על השרים להתראיין, אמר נתניהו בבריטון הסמכותי המוכר ההוא שהאיסור מבוטל. תתראיינו חופשי. למה לא?
 

הוא שלח את שרי הקבינט האומללים למטחנה התקשורתית, שבה הם נדרשו להסביר את אוזלת היד הישראלית נוכח שעשועי חמאס. למה שזה ייפול עליו, האחראי הראשי? שיחלקו איתו בנטל. שיסבירו הם לציבור הנבוך שניצחנו. או שלפחות לא הפסדנו. או משהו. כך זה עובד, העסק הזה עם הקבינט, ובינתיים זה גם מצליח.
 

מעט סדר בדברים: חמאס לא ניצח בסבב הזה. הוא גרף כמה הישגים תודעתיים והצליח לשקם את תדמיתו הפנימית, לאחר שהושפל בסוף השבוע כשמכר את עצמו תמורת 15 מיליון דולר (במזומן). מבחינת מכות פיזיות, חמאס חטף הרבה־הרבה יותר ממה שהחטיף. ועוד משהו, כדי להיות הגונים: מי שהעלה את רכבת ההסדרה על שרטון הייתה ישראל. הפעולה החשאית שהסתבכה ביום ראשון בערב לא הותירה לחמאס ברירה. הם ספגו שבעה או שמונה הרוגים (לעומת הרוג אחד לצה”ל), הם גילו את טובי בניה של הציונות בחצר האחורית שלהם בעיתוי רגיש, הם היו חייבים להגיב.

בית שנפגע מרקטה באשקלון. בקרב התודעתי, חמאס ניצח. צילום: רויטרס

 

אחר כך הגיע תורנו, ושוב תורם, והלילה שבין שני לשלישי היה קשה מאוד עבורם. שמונה בניינים גבוהים הופלו בעזה ועוד לא מעט מטרות תשתית איכותיות. חמאס חתר להפסקת אש מאחר הצהריים, אבל היא הגיעה רק למחרת, כך שבסיכום הכללי של מאזן הרווח וההפסד חמאס יצא מופסד. כלומר, ההרתעה הכוללת קיימת עדיין. חמאס אינו מעוניין בסבב לחימה נוסף.
 

הבעיה היא שזה לא נגמר כאן. בכל מה שקשור לתודעה, חמאס ניצח. הוא שיקם את תדמיתו כמוביל ”ההתנגדות”, הוא הניס מיליון ישראלים לחדרים המוגנים, הכתיב את הקצב והגיע לאירוע מוכן ברמה התקשורתית־דיגיטלית. ההפקרות סביב גדר הגבול הגיעה לשיאים חדשים. צעירים פלסטינים צילמו את עצמם חוצים אותה יחפים, הלוך ושוב, באין מפריע. האוטובוס שחטף טיל קורנט מזכיר מאוד את הספינה הישראלית ששייטה כברווז צולע מול נסראללה וכמעט הוטבעה, וגם את המחיר הכבד ששילמנו ב”צוק איתן” מפצמ”רים על שטחי כינוס. צה”ל נראה באירוע הזה נגרר ומהסס. מבחינתם של יחיא סנוואר ואסמעיל הנייה, לא צריך הרבה יותר מזה.
 

נתניהו חזר הביתה בשלום יחסי. הוא ספג ביומיים האחרונים נזק לא פשוט בבייס. מעוזי ליכוד התהפכו עליו, ליכודניקים התחילו לדבר נגדו, הרשת גועשת ואפילו לפיד, גבאי, ליבני והאלוף אייל בן־ראובן סנטו בו מימין.
 

יכול להיות שבמכלול השיקולים האסטרטגיים שמנהיג צריך לשקול, נתניהו פעל נכון. את זה נוכל לדעת רק בדיעבד. הבעיה עם ראש הממשלה שלנו היא שהוא אינו מסוגל להיישיר את מבטו למציאות ולהודות בה. להגיד את האמת לציבור. מה הבעיה להגיד לנו, חברים, אין כרגע את מי לנצח. אין בשביל מה לקבור שמונים בחורים. יש לנו משימות דחופות וחשובות יותר. אני מרוכז בחזית הצפונית. אני מתכונן לתוכנית של טראמפ. אין פתרון קסמים לעזה ואין לנו למי לתת אותה. אז בואו נבלע את הגאווה ונמשיך הלאה. לא, הוא לא יגיד את הדברים האלה כי זה עלול לקלף ממנו חצי מנדט ימינה לבנט, או לליברמן. אז הוא מתעטף בקבינט, מסתתר מאחורי צה”ל ומערכת הביטחון ומנסה להפיל את האשמה, כמו תמיד, על מישהו אחר. לא חשוב מי. כזה היה ביבי, וכזה כנראה גם יהיה.