אומרים שעניינים מדיניים-ביטחוניים דורשים מומחיות, זהירות ותבונה. יש הטוענים שרק לבעלי ניסיון שמורה הזכות להתערב ולהשמיע את קולם. בעיני, מדובר בטיעון מתנשא שמגיע מכיוון בעלי השררה ושמטרתו למנוע מאיתנו לדון בנושא ולהפעיל את ההיגיון הפשוט, שכנראה נעלם לאחרונה מהזירה.

בני אדם מתנהלים בדרך כלל על פי תוואי התנהגותי קבוע. כך זה בכל חזית ומדרג. בהתאם, בריונים, לא משנה מה כינוים - חמאס, הג'יהאד האסלאמי או חסן נסראללה - פועלים תמיד באופן זהה ובתבניות צפויות ומוכרות. בעולמנו יש בריונים מכל הסוגים: שריריים וחסונים, קטנים ועיקשים, ממזריים ורשעים, והרשימה עוד ארוכה. מה שמאפיין אותם הוא התפיסה שניתן למרר את חייו של האחר בלי לשלם מחיר.

לצורך הדיון נתרחק רגע מעניינים ברומו של עולם ונתמקד בחיי היומיום שלנו. נאמר שיש לכם שכן בריון, אלים וגס רוח. מאלו שעושים רעש, לא דופקים חשבון וגורמים לחורבן בבניין שבו אתם מתגוררים. ניסיתם לשוחח בנימוס, דיברתם על לבו, אבל אותו אדון ממשיך בשלו. הוא בז לכם, עושה כרצונו, וחייכם נראים די דרעק בגללו. אני מניח שכל אחד מכם חווה רגע מעין זה בשלב מסוים של חייו.

אם נקלעת לחיכוך עם טיפוס מהסוג המדובר, עומדות בפניך שתי אפשרויות: להתקפל ולהתגמד או לעמוד איתן מולו. הבחירה הראשונה הופכת את הקיום למסכת של מהלכים אינסופיים שמניעה אותם מטרה אחת: לא לעצבן את הגברתן ואפילו להימנע ממפגש עמו. בהתאם לכך עולים במעלית ובמדרגות רק בשעות מסוימות ובזריזות כדי לא לראות את האיש המאיים, וחונים אחרי קשיים רבים, היות שהוא תופס את המקום המיועד לך ולא נעים להעיר לו ובגלל זה האוטו גם נשרט מדי פעם. ויש עוד.

החלל המשותף מלוכלך, כי שקיות הזבל שלו מושלכות ברחבי חדר המדרגות, ואפילו במיטה אין מנוח. נשארים ערים מדי לילה. הרעש שמגיע מהקומה שלו מחריש אוזניים. מוזיקה, חינגות ודפיקות בתקרה. בסוף אתם מגלים שהאיפוק לא מוביל לדבר מלבד שחיקת השלווה הנפשית של הדיירים השכנים ושלכם. זאת ועוד, סביר להניח שאף על פי שהייתם אנושיים ומתורבתים, יום אחד יתברר לכם שנעשתה גם פלישה מכוערת לשטח הקומונלי. לגג הבניין, לדוגמה. הוא שתל שם גינה, עושה על האש בקביעות ונועל הכל במפתח ייחודי שנמצא אצלו באופן בלעדי ואוי למי שיעז לנסות לעלות לשם.

שוב מנסים לפנות אליו. מבקשים, מתחננים, אבל השיחות אינן מועילות. לעתים הוא מורח בדברי חלקות, ובפעמים אחרות גידופים ואיומים כעורים בוקעים מפיו. אין לו מצפון. נשמע מוכר, לא? ודאי. וכמה מכעיס זה? עד אינסוף. יש אנשים שחיים כך לנצח. לועסים את נשמתם בגלל החשש עד לזקנתם.

לצד ההכלה ישנה אפשרות נוספת: עימות. היא לא נעימה ולעתים יש אלימות בקצה. נדרש עבורה אומץ, אבל בסופו של דבר היא הדבר היחיד שאולי יסייע ליצור מציאות שונה ונוחה יותר. עיקרון נוסף: ככל שהסביבה אלימה יותר, נדרשים להבליג פחות ולפעול יותר. אלו משוואות של היגיון ברור וראשוני מאוד. אז מה לעזאזל כל כך מסובך בתחום המדיני–ביטחוני? האם צריך להיות גאון בעל שם עולמי כדי לקרוא את מה שמתרחש לנגד עינינו?

השכונה שלנו קשוחה. זו הנדוניה, וזה מחיר החיים כאן. במקום כזה רפיסות, טוב לב ואיפוק נתפסים כעלובים. למרבה הצער, במשחק הטקטי של השנים האחרונות עושים לנו בית ספר. יפה אמר ראש הממשלה לאחרונה שעם חמאס אין דיאלוג, ממש כמו שלא נפתח דו־שיח עם דאע"ש. קשה לשוחח ולנהל קשרים נורמטיביים עם מי שאינו מבין ואינו רוצה בנורמליזציה.

הגופים השולטים בעזה אינם רוצים בשגרה ובאיכות חיים. מדובר בכנופיות כעורות וקטנות. יצרני חורבן, מוות ושנאה. לאנשים שחולמים על אלימות והרג יש רק תשובה אחת. צוק איתן גבה מחיר כבד מהצד הפלסטיני. זה מצער ושובר את הלב, אבל כנראה שזה מה שנדרש גם כיום כדי שהבריון השכונתי יישב בשקט ויבין שאנחנו כבר לא מוכנים שימררו את חיינו יותר.