אחרי ישיבת הקבינט המדיני־ביטחוני ביום שלישי בלילה, נסע אביגדור ליברמן הביתה. הוא ידע שזה נגמר. נמאס לו. כשנכנס למשרד הביטחון, היה בטוח שייהנה. במקום זה, הוא בעיקר סובל. ליברמן לא אוהב לסבול. יש גבול למספר הפעמים שהוא מסוגל לצפות באותו סרטון, שבו הוא מצהיר ש"הכל מוקלט" ומבטיח להוריד את אסמעיל הנייה תוך 48 שעות. במקום שיתקרב לתדמית "מר ביטחון", הוא מתקרב לאחוז החסימה.

מאז הסתבכות הפעולה החשאית ביום ראשון בערב, הוא לא עצם עין. כשיצא מישיבת הקבינט, שבה הציע פעולה צבאית נרחבת (נפתלי בנט, לראשונה אי־פעם, הצטרף להצעתו), נתקל אצל כתבים מקורבים בתדרוך של לשכת נתניהו שלפיו כל השרים, ללא יוצא מן הכלל, התיישרו עם המלצת הצבא לא לעשות כלום. חאלס, הוא נשבר. ישב עם אלה, רעייתו, הרים טלפון לשניים־שלושה חברים, והחליט. זה נגמר.

הוא עוד החזיק מעמד עד הבוקר, צפה בתוצאות הבחירות המקומיות, חגג את ניצחון משה ליאון בירושלים, וחזר לעיר לישיבת הסיעה, ממנה למסיבת העיתונאים הדרמטית שבה הודיע על התפטרותו ובחזרה הביתה. ביום רביעי לפנות ערב הוא סגר מדפים והלך לישון, לראשונה אחרי 72 שעות, עד הבוקר שלמחרת. הוקל לו. הוא חמק מהגיליוטינה בעור שיניו.

בניגוד לתדמיתו, אביגדור ליברמן הוא יהודי פגיע. כשעושים ממנו צחוק, זה לא מצחיק אותו. זו לא הפעם הראשונה שהוא טורק לבנימין נתניהו את הדלת על האצבעות. הפעם הראשונה הייתה אי־שם ב־1998, כשליברמן ונתניהו החליטו ביחד להחזיר את הכוח למרכז הליכוד המרקיב והשנוא, מידיהם של המתפקדים. נתניהו לא עמד בלחץ. ליברמן ראה בטלוויזיה איך ביבי מתקפל בשידור חי, הטיח צרור מפתחות בקיר לשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה והתפטר. ב־2014, אחרי צוק איתן, הוא פירק שוב את השותפות עם הליכוד. השבוע עזב את הנחלה שעליה חלם כל חייו. הוא הבין שזו אינה מקפצה לראשות הממשלה, אלא לגיהינום. הבריכה המשתרעת מתחת למקפצה הזו, ריקה. למדו את זה קודם, לפניו, החברים עמיר פרץ, שאול מופז, בנימין (פואד) בן אליעזר, משה (בוגי) יעלון. עכשיו תורו.

הטור המלא ב"מעריב סופהשבוע"