1. הקלישאות הולכות ואוזלות. הכל כבר נאמר והכל כמעט ידוע על חזית עזה. אבל מה שמכתיב את השימוש בכלים הלשוניים השחוקים הוא המציאות המעגלית שבה מתהלכים ישראל וחמאס ומייצרת תחושת דז'ה וו. ובכל זאת, אפשר להדגיש כמה עובדות שבלטו השבוע יותר מאחרות.

בתוך יממה וחצי השבוע ירה חמאס יותר מ־460 רקטות ופצמ"רים לעבר ישראל. זהו מספר מטורף - שיא כל הזמנים מאז שהחל ירי תלול מסלול מעזה ב־2001. חלק מהרקטות שנורו מדויקות יותר, נושאות ראש קרבי גדול יותר, ופגיעתן קשה יותר. ניכר שחלקן נורו במטחים, כדי לבלבל, לאתגר ולהקשות על כיפת ברזל ליירטן. אין ספק כי בעזרת ידע והדרכה מאיראן ומחיזבאללה, מהנדסי חמאס ואנשי תעשיית הנשק שלו הולכים ומשתפרים.

רק כדי לסבר את האוזן, בסיומו של מבצע צוק איתן בסוף אוגוסט 2014 נורו ביממה אחת פחות מ־200 פצמ"רים. חמאס שיגר השבוע כמות רקטות ופצמ"רים השווה לכ־10% מכלל השיגורים שלו (כ־4,600) ב־50 ימי הקרבות של צוק איתן, נוסף לירי טיל נגד טנקים מדגם קורנט, שפגע באוטובוס ופצע חייל אחד. זו הייתה תקלה מבצעית רצינית, ובעקבותיה החליט מפקד זרוע היבשה אלוף יעקב ברק למנות קצין בודק.

האירועים השבוע הביאו את ישראל וחמאס הכי קרוב אל ספה של מלחמה כוללת מאז חודש מרץ, כשהחלה מלחמת ההתשה של חמאס - הפגנות על הגדר ופגיעה בה ובחיילי צה"ל, שריפת שדות, הפרחת בלוני התבערה והעפיפונים. זו גם הייתה ההסלמה המשמעותית ביותר מאז צוק איתן.

תחילת האירועים השבוע הזכירה את המאורעות שקדמו למלחמה ב־2014. אז זה התחיל בחטיפה שהשתבשה והסתיימה ברציחתם של שלושת תלמידי הישיבה בגוש עציון, אירוע שהוביל לתגובה קשה של ישראל נגד חמאס בגדה (מעצרם של מאות מפעיליו), לתגובת נגד של הארגון בדמות ירי רקטות ופגזי מרגמה, ולהתגלגלות למלחמה ששני הצדדים לא רצו בה.

גם הפעם הכל התחיל במהלך שהשתבש, כאשר כוח של צה"ל חדר לעומק שטח עזה (3 קילומטרים). אפשר להעריך שיש בשנה מאות מבצעים כאלה של צה"ל, של השב"כ ושל המוסד מעבר לגבולות ישראל. כל מבצע כזה מתוכנן בקפידה, תוך כדי בחינת כל ההיבטים והשיקולים. במיוחד נבדקים הסיכונים הכרוכים בו. כל המבצעים מסוג זה דורשים את אישור כל הדרגים, החל מראש אמ"ן (או ראש המוסד או ראש השב"כ), הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה. את עיתוי הפעולה מותיר הדרג המדיני להחלטת הדרג הצבאי. ולכן הטענות שהופצו כאילו הפעולה בעזה, שבה נהרג סא"ל מ', נעשתה ללא אישור נתניהו ששהה בפריז - היא קשקוש מוחלט.

ברור שכל פעולת חדירה מסוכנת. מבצע חשאי בעזה מסוכן שבעתיים בגלל תוואי השטח, צפיפות האוכלוסין וערנות חמאס. אבל אין מנוס מלבצע פעולות כאלה אם רוצים להשיג עליונות על האויב.

משהשתבש מבצע חשאי, כל הקשב הצבאי והמודיעיני מופנה לחילוץ הכוח משטח האויב. לא בוחלים בשום אמצעים. כך גם קרה הפעם. חיל האוויר הופעל, והחלו חילופי אש שבהם נהרגו שבעה פלסטינים. חמאס הגיב בירי רקטות. אך אם סברו בישראל שהוא יסתפק בכך, זו הייתה טעות גסה. חמאס ראה במבצע, ובצדק, הפרה בוטה של ריבונותו, והגיב בהתאם. הוא ירה רקטות לאזורים מרוחקים כמו ים המלח ודרום הר חברון כדי להעביר מסר ברור לישראל: יש לנו רקטות ארוכות טווח והן יכולות להגיע גם לגוש דן, ואולי אף צפונה משם. אבל בעצם ההחלטה שלא לשגר את הרקטות למרכז היה חבוי גם איתות של ריסון עצמי. ברור לחמאס שירי על גוש דן מתפרש - בצדק או שלא בצדק - כפעולה דרמטית של חציית קו אדום.

מה עוד שחמאס מזהה את חולשתה של ישראל, שאינה רוצה לצאת למלחמה. וטוב שכך. עם כל הצער וההבנה לסבלם של תושבי הדרום, תמיד עדיף שילדים יסבלו במקלטים מאשר שיהיו הרוגים ופצועים במלחמה חסרת תכלית. בניגוד לאירועים שקדמו בצוק איתן, הפעם, שוב, שני הצדדים התגלגלו לעוד הפסקת אש רופפת, ולא למלחמה.

# # #

ברור כי ישראל וחמאס אינם רוצים במלחמה כוללת. הקבינט, שחדל מזמן להיות פורום של קבלת החלטות והפך יותר לבמה להוצאת קיטור של השרים, מפוצל. ליברמן - שהתפטר בינתיים - בנט, שקד ואלקין מוכנים להסתכן במלחמה, על כל משמעויותיה: עשרות, אם לא מאות, הרוגים ופצועים מקרב חיילים ואזרחים, פינוי יישובים, שיתוק המשק, הרס בתים, וככל הנראה גם השבתת התנועה האווירית לישראל. נכון שהשרים שדוחפים למהלך צבאי שותפים לאחריות לכל החלטה, אך זו אחריות מופחתת בהשוואה לזו של ראש הממשלה.

כך שדיוני הקבינט בכל הקשור לעזה כבר התקבעו לדפוס די קבוע. השרים שומעים סקירות מפי ראשי מערכת הביטחון, ובעקבות הדברים מתחיל דיון שבו כל שר מביע את דעתו, אך בסיומו לא מתקבלות כל החלטות. בהחלטה שלא להחליט מטיל הקבינט למעשה את ההכרעה לפתחו של ראש הממשלה.

נתניהו מצוי בדילמה קשה. הוא מבין שמלחמה עלולה לסבך עוד יותר את מצבו הפוליטי, שגם כך מעורער בשל החקירות. אבל גם למאמציו למנוע מלחמה יש מחיר. בשדרות הפגינו השבוע נגדו כאלף מפגינים. הימין וגם האופוזיציה מזנבים בו. אני לא מאמין שהוא שוקל בעניין כה כבד משקל רק את השיקולים האישיים והפוליטיים. הוא יודע איך מלחמות מתחילות, אך גם מבין שאף לא אחד יודע איך הן מסתיימות. בכל תכנון של מהלך צבאי רחב ידיים צריך גם לכלול אסטרטגיית סיום, וספק אם אפשר לתכנן אחת כזאת למהלך צבאי מסיבי בעזה, גם בלי כניסה קרקעית. נתניהו כבר אמר בפומבי כי היה שוקל להורות על כיבוש הרצועה ומיטוט שלטון חמאס, אם היה למי למסור שם את השלטון.

יש פתרון אחד שאולי יכול היה לחלץ את ישראל מהמלכוד, אך ממשלת ישראל מתחמקת ממנו. בעצם, מדובר בשתי חלופות שעומדות לרשות הממשלה.

האחת היא להגיע להסכם לכמה שנים, שתמורתו תסיר ישראל את המצור מעל עזה (שזו מטרת חמאס במלחמת התשה זו) ותאפשר את שיקום הרצועה. למהלך הזה יש מחירים כואבים: הכרה בחמאס, שחרור מחבלים כדי להגיע לעסקת חילופים שתחזיר את גופות שני החיילים ושני האזרחים החיים, נטישת הרשות הפלסטינית כבת שיח, וסיוע להקמת ישות מדינית עצמאית בעזה - חמאסטן.

החלופה השנייה היא התנעת תהליך מדיני מול הרשות, כדי שזו תחזור להיות הריבון, לפחות להלכה, בעזה. גם למהלך זה מצורף תג מחיר גבוה מאוד: ישראל תיאלץ להעניק הקלות לפלסטינים ולהתפשר בנושא ההתנחלויות.

ממשלת נתניהו (גם לאבו מאזן יש אחריות תורמת כבדה) לא מוכנה לשלם את המחירים הכרוכים באחת משתי החלופות. במקום זאת, היא מעדיפה לדשדש מהפסקת אש אחת לשנייה. אך גם לכך יש מחירים כואבים מאוד: ההרתעה הישראלית שהושגה בצוק איתן נשחקה לגמרי. חמאס מכתיב את המהלכים, ותושבי הדרום המופקרים לגורלם הפכו לבני ערובה של ממשלה פחדנית, שלא רוצה לקבל את מה שמצופה מכל ממשלה: החלטה אמיצה והכרעה.

2. במשך כשני עשורים, משנות ה־60 ועד ה־80, סייעה ישראל בחשאי למאמציה של טאיוואן לפתח כלי נשק בלתי קונבנציונליים: גרעיני, כימי וביולוגי, וגם טילים בליסטיים שיוכלו לשאת אותם. הממצאים האלה מתפרסמים היום במחקר מקיף על תוכנית הגרעין של טאיוואן שכתבו ד"ר דיוויד אלברייט, נשיא המכון למדע וביטחון בינלאומי בוושינגטון, ואנדריאה סטריקר.

טאיוואן שקדה בחשאי במשך שנים על פיתוח כלי הנשק האלה כדי להרתיע את סין הקומוניסטית, שרואה בה אי השייך לה. בסופו של דבר, אילצה ארה"ב את טאיוואן לנטוש את הפרויקט. איש המפתח בסיוע שהעניקה ישראל לטאיוואן היה פרופ' דוד ארנסט ברגמן, כימאי ממכון ויצמן, ממייסדי חיל המדע בצה"ל ולשעבר יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית של ישראל, ומי שמוגדר על ידי חוקרים "אבי פצצת הגרעין של ישראל".

במסגרת תפקידו הרשמי בוועדה לאנרגיה אטומית, וגם לאחר פרישתו ב־1966, שימש ברגמן יועץ לתוכנית הגרעין של טאיוואן. הוא טס כמה פעמים לטייפה, בירת האי. בנסיעתו הראשונה, בתחילת 1965, נפגש עם מייסד המדינה הנשיא צ'יאנג קאי שק. בנסיעותיו הבאות נועד עם מדענים וגנרלים שמילאו תפקידי מפתח בתוכנית הגרעין הצבאית. בהמשך הגיעו לביקורים בישראל מומחי גרעין מטאיוואן, ובהם גם סגן שר ההגנה גנרל טאנג.

במחקר מוזכר כי אחד החוקרים הראשונים שעסקו בשאלת היחסים בין המדינות היה פרופ' יצחק שיחור, שפרש לגמלאות מהאוניברסיטה העברית. כותבי המחקר נעזרו בעדויות של אנשי מפתח בתוכנית הגרעין הטאיוואנית. בין השאר מצוין כי פרופ' ברגמן יעץ כי "תגובש תוכנית של חמש עד שבע שנים, שבמהלכן יושג כור גרעיני של מים כבדים, מתקן לייצור מים כבדים ומפעל להפרדת פלוטוניום ולהכנתו, כדי שיוכלו לייצר נשק גרעיני. אך במקביל, לטעון שכל המתקנים האלה מיועדים למטרות שלום". לפי המחברים, הצעה זו של ברגמן "נראית כמעט כמו העתק של תשלובת הנשק הגרעינית של ישראל בדימונה". עצתו של ברגמן, מדגישים כותבי המחקר, ניתנה "בעת שישראל נמצאה בעיצומו של פיתוח יכולות נשק גרעיני, והייתה קרובה לבניית פצצת הגרעין הראשונה שלה".

במחקר גם מודגש כי "אפשר שברגמן, שהיה אחראי על הכוונת הרכש והציוד לתוכנית הישראלית, ייעץ לבני שיחו מטאיוואן איזה ציוד ובאילו מדינות לרכוש את מה שנחוץ לפיתוח הנשק הגרעיני שלהם".

דמות אחרת הנזכרת במחקר היא מנחם מרון, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון. ב־1983 הוא נפגש עם משלחת בכירה מטאיוואן שביקשה להקים מערך של שיתוף פעולה משולש, שיכלול גם את דרום אפריקה, שגם היא, לפי פרסומים זרים, נהנתה מסיוע ישראלי לתוכנית הגרעין שלה.

עם זאת, במחקר מצוין כי ממשלת ישראל חששה מתגובת סין וארה"ב ולכן הסיוע שהסכימה להעניק לטאיוואן היה בהיקף מוגבל. צ'יאנג קאי שק עצמו מצוטט כמודה ש"ישראל הורתה לברגמן לא לעשות הרבה בתחום הגרעיני, ורק להציע המלצות לגבי הכיוון והיעדים של התוכנית".

3. המרחק מכיכר וושינגטון בניו יורק לבית הקולנוע "סינהפוליס" ברחוב 23 פינת השדרה השביעית הוא כקילומטר וחצי. אבל מטאפורית הוא כמרחק שבין שמיים לארץ. בוושינגטון סקוור (מעין כיכר ההפגנות של ניו יורק), לבו של גריניץ' וילג', נערכות מעת לעת הפגנות של טרנסג'נדרים ושאר חברי קהילת הלהט"ב. הם מתכנסים כדי להפגין ולמחות נגד כוונת הנשיא דונלד טראמפ לשלול מהם את הזהות המינית שבחרו בה. ולא - ינושלו מכל זכות שמעניק הממשל הפדרלי כמו שירות בצבא, מלגות, סובסידיות, הטבות שונות, ענייני מס ועוד.

לפי ההצעה המתגבשת במשרד הבריאות האמריקאי יוכרו אך ורק שני סוגי מגדר - גבר ואישה - על פי זהותם המינית בלידתם. אם ההצעה תתקבל, יבוטלו כל החוקים והתקנות שעברו בתקופת ממשל אובמה, וגם פסיקות בתי משפט שאוסרות להפלות אדם בשל מינו או זהותו המינית. מהמהלך השמרני של טראמפ, שמנסה להחזיר את ארה"ב שנות דור לאחור, ייפגעו כשלושה מיליון טרנסג'נדרים.

על רקע זה, מה שהתרחש בבית הקולנוע הוא מרנין לב ומקור לגאווה. במסגרת פסטיבל הסרטים התיעודיים של ניו יורק הוקרן שם הסרט "משפחה בטרנס" של הבמאי אופיר טריינין והמפיקה טל ברדה. הסרט, שכבר זכה בשבחים ובכמה פרסים בישראל, מגולל את סיפורה של עמית צוק וגלית צוק (אלקריף) מנהריה וארבעת ילדיהם. עמית, שחש כילדה מגיל 4, מחליט לעבור ניתוח לשינוי מינו בתאילנד, למרות התנגדותם של חלק מבני משפחתו, הדעות הקדומות ומסכת ההשפלות שהוא עובר.

למרות הקשיים בהתמודדות עם התהליך, עמית - נכה צה"ל מתאונת אימונים בשריון - זוכה לתמיכת אשתו גלית וילדיהם, שסובלים גם הם מהשפלות קשות בשכונה ובבית הספר. במהלך התקופה גם גלית יוצאת מן הארון, הופכת ללסבית ונשארת עם עמית. השתיים מתחתנות בשנית, הפעם בנישואים של שתי נשים.

ההופעה של עמית וגלית בסרט מרתקת. הן רהוטות, נחושות ומפגינות אומץ לב מדהים, בהסכמתן להכניס את המצלמה לביתן, להיחשף, ולהתמודד עם כל המשברים והקשיים שניצבים בדרכן. אבל את ההצגה גונבים ילדיהם: אגם, פלג, יובל וירדן, שהשבוע התגייס לצה"ל. הם נבונים, שופעים הומור ונוהגים בבגרות רבה. הם הגיבורים האמיתיים של הסרט. עמית צוק ויובל בתה, כיום קצינה בצה"ל, הופיעו עם הבמאי והמפיקה לשיחה לאחר הסרט. הקהל קיבל אותם בחום ובאהבה.

כל הסיפור הזה לא נועד אלא כדי להגיע לפואנטה הבאה: מי שמימן את הבאתן לארה"ב, יחד עם יוצרי הסרט, העניק חסותו לאירוע וערך להם קבלת פנים, היה משרד החוץ. ליתר דיוק, מחלקת קשרי תרבות (קשתו"ם) במשרד החוץ, עם נספח התרבות מוטי עמיחי־ביבס, ומנהל תחום הקולנוע והמדיה ערן פולישוק מהקונסוליה הישראלית בניו יורק, בראשות הקונסול הכללי דני דיין.

הפתיחות הזו לא צריכה להיות מובנת מאליה. אפשר גם לפרשה כמעין התרסה או החצפת פנים לטראמפ וממשלו. וזה בא דווקא ממשרד של ממשלת ישראל. זו הממשלה שכה מעריצה וסוגדת לטראמפ, מעבירה חוקים שפוגעים בלהט"ב ומכהנת בה שרת תרבות שמבקשת להגביל את חופש האומנות. בזכות תמיכת משרד החוץ בסרט אפשר היה לחוש כאן בניו יורק, גאווה על היותנו ישראלים.

melmanyossi1950@gmail.com

תושבי הדרום הפכו לבני ערובה של ממשלה פחדנית

נתניהו אינו מעוניין במלחמה, אבל גם לא מוכן לשלם את מחיר החלופות. וגם: כך סייעה ישראל למאמציה של טאיוואן לפתח תוכנית גרעין צבאית ומשרד החוץ הישראלי נגד טראמפ