לשאלה הכל כך מיותרת שנכחה בישראליאנה זמן רב מדי (בעיקר בגלל איש התקשורת יאיר לפיד), "מה ישראלי בעיניך?", יש תוכנית טלוויזיה אחת שעונה עליה בצורה מדויקת. אבל לפני הכל, אספר לכם מה לא ישראלי בעיני. וזו פזית מהספר (החדש יחסית) "היֹה היתה" של יעל נאמן. פזית היא דור שני לניצולי שואה שעבדה במערכות עיתונים, אישה מלאה שמתפרצת בצחוק גם כשאין סיבה, אך בפנים כואבת, עצובה ובודדה. היא מתה בדירתה ברחוב ויזל בתל אביב, ואת רכושה מורישה לבית החולים איכילוב.

פזית היא כל כך לא ישראלית, והיא בעיקר גם מאוד לא פזית. אישה שהשם שלה הפוך ממנה. היא עבדה בכתיבה והייתה אובססיבית לתרגום, אבל עסקה במלאכת מחיקת הדברים שכתבה, וגזרה את פרצופה מהתמונות שבהן צולמה כדי שלא יישאר ממנה זכר. כל רצונה היה לא להתבלט. פזית היא בדיוק ההפך מהישראליות הבוטה והמוחצנת. היא מבקשת להיעלם, והישראלי רוצה שיראו אותו, שיכירו בו גם בפרטי וגם בלאומי. הישראלי תמיד מתפאר, "תראו כמה מדברים עלינו בעולם, מדינה כל כך קטנה...".

בתוכנית "בואו לאכול איתי" בכאן 11 מתארחת גלריה של טיפוסים ישראלים שונים (אנחנו בעיצומה של עונת הזוגות) שמארחים זה את זה לארוחת ערב, ולאחריה מסכמים במלל ובציון את האירוח. כשהישראלי מארח הוא רוצה להרשים, שיאהבו אותו, את הזוגיות שלו, את הבית שלו ואת האוכל שלו. לעומת זאת כשהוא מתארח, הישראלי הוא קטנוני ורכלן, חולה ניקיון, שנהנה ללכלך על אורחיו מאחורי גבם.

יותר מזה, הישראלי צבוע ודו־פרצופי. הוא עמוס בדעות קדומות, אבל לא נעים לו להגיד אותן כשנתחי עוף ברוטב הדרים מונחים על השולחן. ולכן כשלפתע הוא מגלה שהאורח שבביתו הוא ערבי, הומו או ליברל, הוא כובש את היגעלותו ממנו על ידי הערות קטנות ופוצעות, כשאשתו של הישראלי ממרפקת אותו ואומרת לו "די, שוקי, לא נעים. מספיק".

הישראלית מתפארת בביתה הסטרילי, המסודר, וכשהיא מתארחת היא מסתובבת עם זכוכית מגדלת ותרה אחר אבק שהצטבר על מתגי החשמל. או אז תגיד לבעלה: "תראה כמה לא נקי פה, אצלי בחיים לא תראה את החדר ככה, איך נאכל פה בכלל?".

הישראלים מתנשאים על כולם באצטלה של נחמדות יתר. הכניסה לבית של אחרים מלווה בהתרגשות מעושה ובדציבלים גבוהים שמרמזים על געגועים מטורפים והרעפת שבחים על איך הם נראים ומתלבשים. אולם כשהמארחים יסורו למטבח להוסיף שמיר לתפוחי האדמה, הם ימלמלו ביניהם את האמת: שהם בעצם שונאים את האורחים, מזועזעים מהם וחושדים בהם ברוע מולד.

הישראלים מגישים את הכל בצורה "יפה ומכובדת". המילה כבוד משחקת תפקיד מרכזי בעלילה. אני מכבד אותם כשאני מארח, תראי איך הם מכבדים אותנו, הם כן נתנו כבוד, לא נתנו כבוד; אבל את כל הכבוד הזה אפשר לדחוף לאחוריים של עוף, כי למעשה יש זלזול ורצון שהערב ייגמר ושהאורחים ייצאו לנו מהחיים.

כל תרבות האירוח הזאת מושתתת על שקרים, תרמיות, בדיות והפרזות. דווקא ההשקעה באוכל, שהוא הדבר האמיתי היחיד בערב הזה, מתקבלת בהערות מציקות. הישראלי הפך להיות מבקר מסעדות נרגן שחסר לו תבלין או שיש לו יותר מדי רוטב, והוא לא מרגיש את האטריות או שהבשר לא נראה לו טרי. "איך יכול להיות? קניתי אותו היום אצל הקצב". "לא יודע, יש תחושה שהוא לא טרי... אולי הקפאת אותו?". "לא הקפאתי", "אז אולי זו סתם תחושה, זה לא טרי. שוקי, אל תיגע בבשר, הוא לא טרי".

התוכנית הזאת היא מראה נדירה של הישראליות הגסה, הנלחמת על נוכחותה ומבקשת פרס על הטרחה. "זה ברור שהחופשה באיטליה מגיעה לנו, שוקי". לעומת זאת, אותה פזית שעזרה בעיצוב התרבות הישראלית בעשורים האחרונים לא התנפלה על שום פודיום כדי לקחת קרדיט. היא חיה חיים קטנים ומדודים, והייתה מחזירה מתנות (עליזה אולמרט קנתה לה ריהוט לבית והיא ביקשה להחזיר אותו כי הוא יפה מדי, "לא יכולה לסבול שזה בדיוק מה שתמיד חלמתי עליו").

היא חיה ומתה מתחת לרדאר, בבחינת תשכחו שהייתי פה. דווקא הסופרת עושה מעשה ישראלי טיפוסי, ומחטטת בחייה של מי שביקשה שיניחו לה לנפשה, ומצליחה לכתוב סיפור מפעים, חכם ואפילו כיפי, על שואה, סרטן ומוות. וזה ישראלי בעיני.