יממת האש השבוע ברצועה חשפה יחסים חשאיים שהולכים ונתפרים מחדש בין ישראל לנסיכות קטאר. ההצהרות המוכרות מירושלים על הנסיכות שתומכת בטרור כבר מזמן לא נשמעו כאן. לא במקרה. המצרים דיברו עם חמאס ותל אביב, הקטארים דיברו עם תל אביב וחמאס, ובתוך יממה הכל נגמר. קטאר ומצרים שונאות זו את זו, אבל לאיש זה לא הפריע. בעולם הדיפלומטיה הצבאית, תיווך בין צדדים לוחמים הוא משימה יוקרתית.

בכל הנוגע למגעים בין ישראל לקטאר, זה כבר לא רק מכליות הסולר בלבד. ולא רק מזוודות הדולרים שמגיעות דרך נתב"ג. זהו שיח רציף וישיר ברגע שמתעורר צורך. בעוד שבועיים צפוי להגיע מדוחא משלוח נוסף של דולרים לרצועה. ישראל מתכוונת לאפשר את כניסתו. נראה כי הקשר עם קטאר חשוב מן הסיבה שבגללה נרקם.

כוחה של השפלה

מעניין לראות כיצד אירוע כה דרמטי כמו חדירת הכוח המיוחד של צה"ל השבוע לרצועה מתפרץ במלוא עוזו ותם בתוך יומיים או שלושה כלא היה. בשעות הראשונות שלאחר הפעולה שהשתבשה עוד חשבו ראשי חמאס להכילה. אבל בבוקרו של יום שני, אחרי שהתעוררו עם מלוא פרטי התחקיר, הם הבינו שאין ביכולתם לעבור לסדר היום. עבור צה"ל הייתה זו תקלה חמורה, אבל שמץ עלבון לא היה בה. חמאס, לעומת זאת, נותרו מאחור מושפלים. החדירה לעומק השטח, הריגתו של קצין שטח בכיר מטווח אפס, ואיתו שישה חמושים, ומעל לכל - תחושת הטרף שחמק. היה להם אוצר ביד, והם שמטו אותו ונותרו בלא כלום. אף בלא גופה.

ראשי הזרוע הצבאית של חמאס היו קרובים באותו ערב להגשמת חלומם הרטוב. כפרי בשל נפלו לידם קצינים וחיילים מיחידת עילית בצה"ל, שכל אחד מהם הוא מטמון של ידע וגם קלף מיקוח שבעזרתו אפשר לסחוט מישראל מחיר כבד. ישראל אומנם איבדה אחד מטובי קציניה, אבל נחלצה ממשבר חמור שלידו פרשת שליט הייתה מחווירה. עבור חמאס, לא רק שהחלום נגוז בחצרם ובמו ידיהם, אלא שהאויב לא שילם את המחיר הראוי בעיניהם על מעשהו. במוחם של ראשי חמאס נח זיכרון דומה מאירוע שקרה ב־5 במאי השנה בחוף הים בין עזה לדיר אל־בלח. חבלנים של חמאס נקראו למבנה שבו התגלה מתקן חשוד. כאשר קרבו אליו, התפוצץ המתקן והרג שישה מהם. בחמאס טענו גם אז שהגילוי סיכל פעילות חשובה של צה"ל נגדם, וכי ישראל הפעילה את מטען הנפץ.

הפעולה השבוע חשפה כי צה"ל פועל בחופשיות לא רק על הגבול, אלא גם בעומק הרצועה. הגילוי הזה לבדו מטיל על הפלגים קלון. במשך שבעה חודשים חותרים ההמונים ללא הרף לחדור לשטח ישראל ונהדפים באש צה"ל. אף מדינה לא תתיר פגיעה כזו בריבונות שלה, טוענת ישראל להגנתה. והנה בא אותו צה"ל ומגלה כי הוא עצמו מסתנן לשטח הרצועה.

המטחים הראשונים פתחו את מעגל האלימות ביום שני לפנות ערב, יממה לאחר התקרית. הם ירו מיד לעבר שדרות במטרה להכניס את האוכלוסייה למצוקה מיידית, לפגוע ואף להרוג. הם ידעו שצה"ל יגיב בזריעת חורבן, וכי הצדדים הולכים ליממת קרב אם לא יותר. עוד באותו ערב הם צירפו את אשקלון למעגל הירי. חמאס פיקדו על המערכה בתיאום מלא עם האחרים. ניכר כי חשוב להם להגיע לשוויון במאזן הכוחות, אם לא בפועל, אז לפחות תדמיתית. חיפשו ומצאו את האמצעי שלרוב הם נמנעים ממנו - פגיעה ישירה בתנועה האזרחית לאורך הגדר. כך נולד ירי הטיל קורנט לעבר האוטובוס. מעגל האש הזה היה גם תשובה לאלה שטענו נגד הנהגת חמאס כי ישראל וקטאר קנו אותה באמצעות סולר ודולרים. מפגן האש נועד להראות שאותם לא קונים מהר.

סדרה של ימי קרב חוותה עזה בשנה האחרונה, מאז פרצו הפגנות הדמים בגדר הגבול. כולם דומים זה לזה, כאילו נוהלו לפי פרוטוקול. ראשיתם באירוע חריף, והם מתלקחים בעוצמה רבה. הם נמשכים יום אחד או יממה לכל היותר. בערך במחציתו, מרגישים שני הצדדים כי הם מיצו את זעמם כלפי האויב, ואז הם מואילים בטובם לתת למתווכים לעשות את העבודה. כל אחד מספר כי השני ירד ראשון על ברכיו.

אבל לכל אחד גם מאפיינים משלו. מעגל הדמים השבוע לקה במידה רבה של חוצפה מצד חמאס ועוזריהם. אולי גם עלייה בביטחונם העצמי. הם ביצעו פיגוע המוני מסוכן, הרחיבו מהר מאוד את טווח הירי לערים, וירו מספר שיא של רקטות ומרגמות ביממה אחת (כ־450). בכל רגע יכולה הייתה להתלקח מלחמה או מבצע צבאי נרחב, ובחמאס הביאו זאת בחשבון.

ההחלטה התקבלה

אין מדובר בטירוף או ביציאה משליטה: במהלך החודשים שחלפו, התגבשה אצל הנהגת חמאס ההבנה כי אל לה לפחד ממלחמה. הם יודעים כי תהיה זו מערכת תמות נפשי עם פלישתים. בשני תנאים הם ייצאו למערכה כזו. אם ירחף איום ממשי על קיומם, ואם לא יוכלו להחיל את משילותם על האוכלוסייה. הסנקציות של אבו מאזן הביאו אותם קרוב מאי־פעם לתסריט השני. קופתם הידלדלה בצורה חריפה, וקירבה אותם למצב חירום שבו ייהפכו לריבון ללא ריבונות. הם זיהו את התסיסה הגוברת בציבור, וחזו כיצד אבו מאזן נחוש להמשיך לחנוק אותם עוד. מלחמה נראתה להם לפתע כאופציה לא רעה להפעלה מחדש של המצב בעזה. הם לא רוצים בה, אבל היא חדלה להפחידם.

80 מבנים ברחבי הרצועה נמחקו כליל באש צה"ל השבוע, ועוד 50 ניזוקו משמעותית. למרות זאת, האזרח הערבי, וחלק מן הישראלים, חשים כי העימות הסתיים בתיקו. את התחושה הזו, שמתבססת בעיקר על רגשות ודימויים ולא על עובדות, צריך לזקוף למאמצי ההסברה של חמאס. כדרכם של עניים, על הנחיתות הם מפצים במילים או בתמונות. הבניין באשקלון שעלה באש, או תושבי עוטף עזה שבורחים בבהלה למרחב המוגן, הם חומרים מצוינים עבורם במלחמה הזו. החומרים האלה מגיעים ברובם מישראל, באדיבותם של סקרנים, ערוצי טלוויזיה וחסידי קבוצות וואטסאפ. בא ליברמן - הוא לא חיכה יותר מיממה - והשלים להם את דימוי הניצחון. בצה"ל מודעים לתפקידם המרכזי של ערוצי העיתונות והרשתות אצל חמאס ביצירת תודעה מנצחת. לכן הוחרבו ביום שני אולפני ערוץ הטלוויזיה שלהם, אל־אקצא.

גם החגיגות ברחובות הרצועה השבוע והממתקים שחולקו הם חלק מן המאמץ ליצור תמונה של הצלחה. אבל האוכלוסייה שם יודעת, וגם הריבון, כי בחיים האמיתיים אין הרבה סיבות לחיוכים, והשמחה על עזיבת ליברמן עלולה להפוך בקרוב לייאוש. יממת האש הזו דחתה פטיש נוסף שמתכוון להנחית עליהם אבו מאזן, כפעולת תגמול על מזוודות הדולרים שנכנסו לרצועה. זה עבורם הכסף הגדול, ועוד יש מהיכן לכרסם ולקזז. בלשכתו כבר ניסחו את רשימת הגזירות שבכוונתם להמיט על אחיהם ברצועה, אבל כשהתותחים רועמים, הסנקציות שותקות. לא לאורך זמן.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל.

tguvot@maariv.co.il

מהלכים על הקצה: כמה הערות בעקבות יממת האש ברצועה

פעולת צה"ל בעזה כמעט הולידה משבר חטופים, שלידו פרשת שליט הייתה מחווירה. מתברר כי ישראל וקטאר חזרו לדבר, וחמאס רואים גם במלחמה פיתרון