לאחרונה העלה שר החינוך נפתלי בנט לרשת סרטון מדברים שנשא במליאת הכנסת והופנו כלפי חברי הכנסת מסיעות השמאל: “אני שומע עדת יללות.... אחרי 40 שנה סוף־סוף מצביעים ימין ומקבלים ימין ואנחנו מושלים... הימין בא למשול באקדמיה, בחינוך, במשפטים ובכל התחומים. תמשיכו ליילל. נגמרו הימים שמצביעים ימין ומקבלים שמאל”. עברו כמה ימים, ובמוצאי השבת האחרונה ריטווט בנט ציוץ שתוכנו הפוך: “כרגע בקופת הימין 45+ מנדטים... ואין מדיניות ימין. לא כלכלית, לא משפטית, לא ביטחונית”. הכישלון של בנט, שעדיין לא החליט אם מדיניותו ניצחה או הפסידה, הוא בניתוח המציאות. על פי הסקרים, נכון הוא שרוב העם נוטה ימינה, אך המדיניות של מפלגתו בת השמונה מנדטים נתפסת על ידי רובו כקיצונית ולא רלוונטית. הסקר שפורסם בתוכנית “פגוש את העיתונות” (רשת 13) במוצאי שבת, ולפיו 51% מהנשאלים סבורים כי בנט לא מתאים להיות שר הביטחון, הוא בגדר הוכחה נוספת לכך. 
 

ממשלת הימין העומדת בפני סיום ימיה הייתה בבואה של המחנה הלאומי לגווניו. היא מימשה את אידיאולוגיית הימין בכלכלה, בביטחון, במשפט ובתרבות. גבולות ההישגים שלה נתחמו באמצעות גבולות שלטון החוק (הגם שלא אחת היא ערערה עליו), ובאמצעות הקונצנזוס הלאומי המתנגד לכניסה רגלית של חיילים לעזה ולסיפוח השטחים ללא הסכמה בינלאומית, או לפחות זו של ארצות הברית. 
 

גם ממשלת הימין הבאה, אם תקום, לא תצליח לגבור על שני עקרונות אלו, שנתניהו השכיל לשמור עליהם תוך התעלמות מהצווחות והיללות של בנט. זה אותו בנט שבמהלך כל הקדנציה לא חדל לחפש קורבנות על מנת לזלזל בהם ולמצב את עצמו כ”נינג’ה ישראל”. כפי שיו”ר הקואליציה ח”כ דוד אמסלם טען בראיון אתמול לכאן רשת ב’, זה אותו בנט שהניסיונות שלו לזנב בליברמן הביאו להתפטרותו של האחרון ולהתפרקות הממשלה. 
 

אם יש סיבה לכך שממשלת הימין לא תחזור לשלטון לאחר הבחירות, היא אינה קשורה לרכרוכיות כביכול של מדיניותה הביטחונית. החברה הישראלית אינה מוכנה לשלם בארונות קבורה ובמסעות הלוויה של חיילים צעירים עבור שימור ההתנחלויות, וגם לא עבור השקט בדרום. בנט ומפלגתו, שמנטרלים את הממשלה מכל אפשרות לפנייה למהלך מדיני, מובילים אותה שוב ושוב למבוי סתום בסוגיה הפלסטינית, וכתוצאה בלתי נמנעת מכך להחלשת כוח ההרתעה של ישראל. 
 

עוד לא קם הצבא שהצליח להכניע ארגון טרור, ודאי לא כזה שנתמך בשאיפות לאומיות של עם כבוש. הבית היהודי על נציגיו השונים טרם הפנים את מגבלות הכוח. גם הסיסמה של תנועת אם תרצו “תנו לישראל לנצח”, שהוא אימץ לאחרונה, מוכיחה זאת. זו סיסמה שמבקשת לפרוט על נימי האגו הפגוע של ההמון ולהוביל בצוואר את החברה הישראלית למדיניות קיצונית. 
 

הניצחון שהחברה הישראלית רוצה להשיג טמון במחוזות אחרים: במציאת פתרונות אסטרטגיים לשקט בדרום, לפקקים הבלתי נסבלים, לקצבאות הזקנה והנכות הבלתי אפשריות. ובקיצור, ניצחון שיביא לשינוי סדר העדיפויות הלאומי לכזה שפועל למען האזרחים ולא למען אידיאולוגיות קיצוניות.