התפטרות אביגדור ליברמן מתפקיד שר הביטחון נוסחה ככתב אישום נגד מדיניות הביטחון של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הנמנעת מעימות רחב בעזה וחותרת להפסקת אש. ליברמן וכמוהו שר החינוך נפתלי בנט ביקשו להציג את עצמם כחברי האגף הניצי בקבינט, הדוגלים בחתירה לעימות בעזה במטרה להכריע את חמאס.
 

למעשה, השתלשלות האירועים לאורך ההסלמה ועד להתפטרות ליברמן משקפת לא רק את מחדליה של מדיניות הביטחון של נתניהו, אלא בעיקר את כישלונה המוחץ של גישת ההכרעה ביחס לפלסטינים ולעזה בפרט. 
 

ייתכן שבנט טרם למד זאת, אך ליברמן ודאי יודע כי זה מכבר צה"ל אינו פועל במונחי הכרעה צבאית. את המילה "הכרעה", האהובה על ליברמן ובנט, לא ניתן למצוא במסמך הרמטכ"ל ולא במסמך אחר המשקף את עמדת הצמרת הצבאית.
 

בניגוד לטענותיהם הפופוליסטיות של צייצני ימין שהיכרותם את התחום הצבאי שואפת לאפס, הסיבה אינה מורך לב. מושג ההכרעה אינו קיים כאשר היריב אינו מדינה עם צבא סדיר, אלא תנועה עממית או ארגון טרור דוגמת חמאס. אף אם מנהיגי חמאס יחוסלו, יקומו אחרים. אלא אם ישראל מבקשת לכבוש את עזה כך שצה"ל ישלוט בה – וכל מי ששכל בראשו לא חולם לעשות זאת – מושג ההכרעה אינו רלוונטי.

 בנימין נתניהו עם ראשי רשויות בעוטף עזה. צילום: חיים צח, לע"מ בנימין נתניהו עם ראשי רשויות בעוטף עזה. צילום: חיים צח, לע"מ

 

מאז מבצע עופרת יצוקה ב־2008, ניהלה ישראל שלושה מבצעים רחבי היקף במטרה להכריע את הפלסטינים בעזה. אף לא אחד השיג הכרעה, לרבות מבצע צוק איתן ב־2014, שבו נהרגו כ־2,000 פלסטינים ו־73 ישראלים, ומהם 68 לוחמי צה"ל. התקווה לראות בצד השני דגל לבן התבדתה. יש להניח שחברי הקבינט הבינו זאת בעצמם, כשהשלימו בשקט עם החלטתו של נתניהו להגיע להפסקת אש.
 

יתרה מכך: כאשר ישראל מנהלת עימות מתוך מטרה מוצהרת להכריע את חמאס, יריבינו ינצחו כל עוד לא ייכנעו. כיוון שלישראל אין כוונה אמיתית להכריע, התוצאה ההכרחית היא כישלון. צהלות תושבי הרצועה עם תום ההסלמה האחרונה, כאשר במקביל תושבי עוטף עזה מבעירים צמיגים בהפגנות זעם, שיקפו זאת היטב.
 

תחושת החמיצות שהסבב האחרון הותיר אצל רבים משקפת את אובדן הדרך ואוזלת היד של הממשלה: כשהשאלה היחידה שנשאלת היא האם (וכמה) להפעיל כוח צבאי, התוצאה היא מבוי סתום. הצהרת נתניהו בפריז כי לא ייתכן פתרון מדיני עם חמאס, וגם אין פתרון צבאי, שוללת אפשרות לשינוי. כל עוד הדיון בקבינט מתנהל בין הדוגלים בהכרעה לבין הדוגלים בהבלגה, בלי שעולה האפשרות להתקדמות מדינית, אף הישג לא יצמח. בניגוד למה שטוען בנט – אי אפשר, במקרה הזה, לנצח. הכרעה צבאית לא תפתור את הסכסוך עם הפלסטינים.
 

כבר בראשית האינתיפאדה הראשונה, ב־1988, אמר הרמטכ"ל דן שומרון משפט שמשקף את מצבנו בזירה הפלסטינית: לאינתיפאדה אין פתרון צבאי, כיוון שהיא אינה תופעה צבאית. כל שיכול לעשות הצבא במקרה זה הוא להוריד את מפלס האלימות על מנת שמקבלי ההחלטות יוכלו להגיע לפתרון מדיני. הדבר נכון לא רק לאינתיפאדה הראשונה, אלא לכל אירוע בהקשר הפלסטיני בשלושת העשורים האחרונים.
 

את מה שהבין שומרון ב־1988, ההנהגה ב־2018 עדיין מסרבת לתפוס. כל עוד ממשלת ישראל אינה חותרת לפתרון מדיני בעזה לפי חזון שתי המדינות ומתוך ראייה רחבה של כלל הזירה הפלסטינית והאזורית, גבול הרצועה ימשיך לדמם, השדות ימשיכו לבעור והרקטות ימשיכו לנחות על יישובי המדינה. כל זמן שהאפשרות המדינית אינה מוצגת לציבור, תושבי עוטף עזה לא יבינו מדוע הממשלה ממשיכה להפקיר את ביטחונם ויוסיפו לקרוא להכרעה צבאית שאינה בנמצא. על הממשלה הנוכחית – ועל אלה שיבואו אחריה – להפנים זאת. 
 

הכותבים הם ראשי תנועת "עתיד כחול לבן"