השבוע הדרמתי לאילת כדי להשתתף בכנס העיתונאים המסורתי שמתקיים מדי שנה בעיר. מדובר באירוע של אגודת העיתונאים שנפרש על פני כמה ימים, שבמהלכם מתקיימים פאנלים מקצועיים תוססים ומוענקים פרסי הוקרה לדמויות בולטות בתחום. מעל לכל זו בעיקר מסגרת שבה עיתונאים מכל הפלטפורמות והמרחבים נפגשים לרגעי אחווה מקצועית נדירה.
בשנותי המקודמות יותר לא הקשבתי לה. טיפש. בתום הלימודים ניסיתי את מזלי. הלך לי בסדר. נכנסתי לתיאטרון, היה לי סיפוק ומשכורת הגיונית, עד שבשלב מסוים ראיתי שחקן מבוגר מאוד, שידע בעבר ימי תהילה וזוהר, מתחנן מול מנהלי התיאטרון שייתנו לו תפקיד קטנטן בהפקה נשכחת. הבטחתי לעצמי שהסוף שלי לא ייראה כך, ופרשתי. למרבה הצער לא ברחתי מספיק רחוק ונתפסתי ברשתה של הקריירה שהפכה להיות מה שאני עושה עכשיו.
למרות כל מה שהטחתי לחלל האוויר הם עדיין לא השתכנעו. מה לעשות, כנראה שיש דברים, ממש כמו שאני חוויתי על בשרי, שגוברים על ההיגיון. ניפגש בעוד 20 שנה.
התרעות פיקוד העורף