השבוע הדרמתי לאילת כדי להשתתף בכנס העיתונאים המסורתי שמתקיים מדי שנה בעיר. מדובר באירוע של אגודת העיתונאים שנפרש על פני כמה ימים, שבמהלכם מתקיימים פאנלים מקצועיים תוססים ומוענקים פרסי הוקרה לדמויות בולטות בתחום. מעל לכל זו בעיקר מסגרת שבה עיתונאים מכל הפלטפורמות והמרחבים נפגשים לרגעי אחווה מקצועית נדירה. 

אחרי השיחות, המפגשים, הוויכוחים והסיבוב בקניונים המקומיים שהפכו את המקום לאימפריית שופינג וקרפים של נוטלה, ירדתי בערב ללובי, שם פגשתי בין השאר קבוצת סטודנטים צעירים לתקשורת. הם היו אינטליגנטיים, שאפתנים, חדורי התלהבות וביקשו לשמוע ממני קצת יותר על המקצוע. אחד מהם הוטרד מרמת ההשפעה של עיתונאים בימינו, אם בכלל. 
 

כמו איש תקשורת מיומן השבתי להם על שאלה אחרת לחלוטין שבערה בקרבי הרבה יותר. עכשיו אני קצת מצטער על תשובתי, אבל היה לי קשה להתאפק. כשאני רואה אידיאליסטים בתחילת הקריירה פוסעים במשעולים האלה, יש לי תחושות מעורבות. מצד אחד מעורר תקווה שיש עדיין עתיד למקצוע הקשוח והדועך הזה, ומצד שני אני מרגיש חובה להזהיר אותם שמה שממתין להם הוא לא בדיוק הדבר הכי רך שאפשר לדמיין. 
 

חזרתי 20 שנה אחורה, לימים שבהם הייתי בעצמי סטודנט לדרמה ומשחק. אז פגשתי בפקולטה כמות מטורפת של דיסציפלינות, חלקן ביזאריות מאוד, שמטרתן לסייע במציאת הדרך הנכונה לשחק מול קהל ולהצליח בעולם הזה. למדתי תיאטרון יפני, לשיר מהאגן, לנשום מהאף במקצבים שונים, להתרגש בעזרת טכניקות מעולם הפסיכודרמה, להתנועע עם מסיכות בקומדיה דל'ארטה, להיתקל בקיר דמיוני תוך שימוש בפנטומימה ועוד שלל דברים שעד היום אינני מבין איך לא יצאתי מחורפן מהמוסד ההוא בגללם. 
 

נדמה לי שעדנה שביט האדירה, זיכרונה לברכה, אחת ממורותי דאז, העניקה את העצה החשובה והטובה ביותר שקיבלתי באוניברסיטה, שאם אסכם אותה בפשטות עיקרה שמשחק הוא תחום כמעט בלתי אפשרי. קשה להצליח בו, וגם אם מצליחים לא קל להתפרנס. רוב הסיכויים שאם נבחר בו החיים יהיו דחוקים, ואם ממש ממש לא חייבים, כדאי לוותר. שביט חזרה על המנטרה הזו בלי סוף. והאמת, היא צדקה. את זה אני יודע רק כיום. 
 

בשנותי המקודמות יותר לא הקשבתי לה. טיפש. בתום הלימודים ניסיתי את מזלי. הלך לי בסדר. נכנסתי לתיאטרון, היה לי סיפוק ומשכורת הגיונית, עד שבשלב מסוים ראיתי שחקן מבוגר מאוד, שידע בעבר ימי תהילה וזוהר, מתחנן מול מנהלי התיאטרון שייתנו לו תפקיד קטנטן בהפקה נשכחת. הבטחתי לעצמי שהסוף שלי לא ייראה כך, ופרשתי. למרבה הצער לא ברחתי מספיק רחוק ונתפסתי ברשתה של הקריירה שהפכה להיות מה שאני עושה עכשיו.


***
 

כשעמדתי מול אותם סטודנטים באילת נזכרתי בשביט, ונשאתי נאום משל עצמי: תחום התקשורת לא פחות קשה מעולם המשחק. לדעתי, משחק, תקשורת וספורט אלו שלושה תחומי קריירה שרצוי לא לבחור בהם. אינסוף אנשים חולמים להצליח בהם, ובסוף מתי מעט מגיעים לעמדה ראויה. ועדיין לא התחלתי לדבר על פרנסה. להגיע למה שאפשר לכנות שכר מתגמל זה בכלל עניין חריג ונדיר במישור המדובר. כמה עיתונאים ואנשי תקשורת שמתפרנסים ברמה סבירה יש בישראל? 200? 300? אני בספק. 
 

בנוסף, המחיר של ההצלחה הוא מטורף. איש הייטק יודע שמחר תהיה לו עבודה. הוא ימשיך לתכנת, לא יהיו לו זעזועים קשים, ורמת הלחץ שהוא יידרש לעמוד בה מתקבלת על הדעת. בתקשורת זה אחרת. נמדדים כמעט מדי יום ברייטינג או בסיפור שמביאים, כשמסביב העצבים בפקיעה תמידית. יש תביעות דיבה נשכניות, קולגות מרפקניים שנושפים בעורף, מאבקי אגו מטרידים, קיצוצי תקציב אינסופיים ולחצים ממרואיינים או אובייקטים שאותם מסקרים. 
 

הסתכלתי על הסטודנטים ולא הבנתי למה הם או בכלל כל אדם אחר ירצה לעשות את זה לעצמו. מי לעזאזל בוחר בחיים של ייסורים, סיכויים מינימליים להצלחה ותהומות פעורות? הגעתי לשלב המסוכן בשיחה איתם כשהבנתי שאני כבר חופר. בשניות הפכתי מאיש תקשורת מגניב ומלא ידע לדוד חפרן. יש לי מין רגעים כאלה שהופכים להרצאה שאין לה סוף, שאינני מבין מדוע פצחתי בה. סיימתי ונפרדתי מהם לשלום. 
 

למרות כל מה שהטחתי לחלל האוויר הם עדיין לא השתכנעו. מה לעשות, כנראה שיש דברים, ממש כמו שאני חוויתי על בשרי, שגוברים על ההיגיון. ניפגש בעוד 20 שנה.