נפתלי בנט, שנהנה במשך שנים מתדמית נתניהו דור 3.0, הוכיח השבוע שהוא עדיין גרסת בטא ניסיונית שסובלת מכשלים חמורים במערכת ההפעלה. במהלך פוליטי כוחני ומיותר הוא הרחיק את עצמו מתפקיד שר הביטחון שבו הוא חושק כל כך, ונתן לנתניהו ניצחון פוליטי מהיר ומתוק אחרי שספג מהלומות משר הביטחון הפורש ליברמן. נתניהו קנה זמן, קנה אשראי פוליטי, ובעיקר הוכיח את התזה שעליה הוא עובד שנים: אין לו תחליף. 
 

בנט אמר השבוע שהוא יספוג ביקורת. הוא צודק. היא מגיעה לו. הוא לא סיפר על ראש המל"ל שנסע לרב דרוקמן ועורר סערה זוטא, אבל כן סיפר שמי שהשפיע עליו הוא פרופ' ישראל אומן, זוכה פרס נובל על חקר תורת המשחקים. "במשחק רגיל, כמו שחמט, לא כולם יכולים לנצח. אבל במשחקים בעולם הכלכלה, הפוליטיקה ובעולם האמיתי - כולם יכולים לצאת מורווחים", הסביר פרופ' אומן לאחר זכייתו בפרס.
 
בנט ניסה לשחק שח ואיים על המלך. ניתוח של המהלך חושף חולשות בהבנה הפוליטית שלו ושל שקד. ראשית, נראה ששקד נגררה למהלך בעל כורחה, אולי כי הפכה לפופולרית מדי עבור בנט והוא רצה להראות שהוא המוביל, ואולי כי באמת השתכנעה שזה יכול לעבוד.

הנחת העבודה של הצמד מטרידה. הם העריכו שנתניהו מגיב רק לאיומים. זה נכון בעיקרון, אבל הם לא הבינו את עוצמת החלש, את הכוח שיש לאדם או לארגון הניצב מול הקיר. האם הם באמת האמינו שאחרי שנתניהו ספג בגידה פוליטית מליברמן, פרישה, השפלה וביקורת, הוא יראה למצביעיו שלא רק שהוא נכנע לטרור, כפי שטען ליברמן, אלא שהוא פועל גם תחת איומים פנימיים ומוכן למנות שר ביטחון לעומתי שיאתגר אותו עד הבחירות? 

איילת שקד ונפתלי בנט. צילום: מרק ישראל סלם

 
זו הייתה הנחה ילדותית. בנט אולי חשב שלנתניהו אין ברירה ושהוא ירוויח מהמהלך בכל מקרה - או שיקבל את התפקיד במהלך כוחני מבריק, או שיתחיל את קמפיין הבחירות שלו. אבל אם בנט היה מקשיב באמת לפרופ' אומן, שזכה בפרס עבור "משחקים חוזרים" - "מצבים שבהם מעשים שנעשים היום ישפיעו על שחקנים אחרים בעתיד", כדברי אומן - היה עליו להביא בחשבון את ההשלכה של סירוב נתניהו ומימוש האיום.
 
נניח לרגע שבנט היה מפרק את הממשלה לאחר שדרישתו לתיק הביטחון נדחתה, הכנסת הייתה מתפזרת, ונתניהו מנצח שוב בבחירות. האם במקרה כזה, אחרי הביקורת שהיה סופג על ניצול הכוח הפוליטי לגחמה אישית, ואחרי שהיה מואשם על ידי נתניהו בהפלת ממשלת הימין - האם ראש הממשלה באמת היה יכול לתת לו את תיק הביטחון - המינוי שבגללו נפלה הממשלה מלכתחילה? זו הנחה מטרידה, שלפיה במשחק הפוליטי הציני אין בכלל קווים אדומים.  

ובמקרה שנתניהו היה נכנע, האם בנט באמת האמין שיצליח ליישם מדיניות ימנית ביטחונית, כפי שהוא מגדיר אותה, או שהוא היה מסונדל בדיוק כמו ליברמן בתדמית הפירומן שבא לשרוף את המועדון, ועל כל הגורמים לרסן אותו ולהפוך אותו ל"מבוגר אחראי"? 
 
הזמן של שקד

אגב פרופ' אומן. כשנשאל על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, הביע פסימיות: "אין כאן סכסוך שעולה ויורד, אלא סכסוך שנמשך לפחות 80 שנה, ואינני רואה שהוא ייפסק בזמן הקרוב. לצערי, אינני רואה סוף לעסק הזה, וצריך להיערך בהתאם. אני מצפה שהסכסוך יימשך עוד 80 שנה". את זה הוא אמר לפני עשר שנים. זאת אומרת שגם במהלך המדיני הגדול אין כאן משחק שחמט. אין הכרעה. זו הבעיה האסטרטגית שעלתה מכיפופי הידיים של בנט, נתניהו וליברמן. הם משחקים במשחקי ילדים ובמשחק הגדול יותר הם נגררים אחרי האחרים. 
 
קחו לדוגמה את השותפה של בנט, שקד, שאמרה השבוע כי תוכנית השלום של טראמפ הינה "בזבוז זמן". הדברים נאמרו בוועידת הדיפלומטים של הג'רוזלם פוסט: "אני חושבת שהמרחק בין הישראלים לפלסטינים גדול מדי ושתוכנית טראמפ היא בזבוז זמן. אני רוצה שלום כמו כל אחד, אבל לא מאמינה שאפשר להגיע להסכם. הייתי אומרת לטראמפ - אל תבזבז את הזמן".

זו אמירה חסרת אחריות. שקד צודקת בניתוח וטועה בביצוע. ישראל צריכה לומר כל הזמן שהיא רוצה בפתרון הסכסוך. זה סוד כוחה. גם אם היא פועלת למנוע פתרון. והרי חשבנו שלא ברור לישראל מהי תוכנית טראמפ. אם כל תוכנית היא בזבוז זמן, אז המסר לפלסטינים הוא שאפשר לפעול רק בשדה הצבאי ובשדה הטרור. זו שגיאה ילדותית.

הנה האמת המרה: היעד הטקטי של ישראל הוא לשמר את חמאס כגורם אפקטיבי מוחלש ומורתע. זו העסקה. כדי להקטין את כוחו של חמאס צריך לשחק עם אבו מאזן. הוא חייב לקבל משהו. גם אם ישראל לא מאמינה שאבו מאזן מסוגל לקחת אחריות, זו תורת המשחקים הפשוטה. הבעיה היא שראש הממשלה לא רוצה לשלם שום מחיר פוליטי בימין, ובכך הוא מסכן מהלך אסטרטגי גדול מול עזה. 

המכון למחקרי ביטחון לאומי פרסם השבוע ניתוח שמתאר את המשולש המעניין של מצרים־ישראל־חמאס. תא"ל במיל' אודי דקל כותב שם: "למרות שלישראל ולמצרים אינטרס בסיסי משותף במיטוט שלטון חמאס ובהחזרת שלטון הרשות הפלסטינית לרצועה, הן החליטו לקדש את הרגיעה בטווח הקצר ואינן מוכנות לספוג את הסיכונים הכרוכים בהסלמה ובהידרדרות למערכה אלימה (...)

"(...) מסתמן כי בניגוד לעבר, מצרים אינה רואה כיום בפיוס בזירה הפלסטינית תנאי הכרחי לשיפור המצב ברצועה ומוכנה להגיע להבנות עם חמאס גם בלי מעורבות הרשות. עם זאת, מצרים מבינה כי בשלב היישום של פרויקטים אזרחיים ברצועה היא תזדקק לרשות הפלסטינית, בהיותה הערוץ להעברת סיוע ותרומות מהקהילה הבינלאומית, ולכן היא שוקדת במקביל לקדם בהדרגה את הפיוס הפנים־פלסטיני.

"ישראל, בנכונותה להגיע להבנות עם חמאס תוך עקיפת הרשות, מעידה למעשה כי אינה רואה ברשות שותפה להסדר כלשהו. כן מעידה נכונות זו כי ישראל חותרת לשקט בזירת עזה כמעט בכל מחיר (...), כשברקע דיווחים על פרסומה הקרב של התוכנית המדינית האמריקאית, שהפלסטינים כבר הכריזו שבכוונתם לדחותה, וכן שמועות שזו תתמקד בתחילה בפתרון בעיית עזה. הרשות מנהלת את המאבק על כוחה ומעמדה במספר זירות במקביל - מול ישראל, מול חמאס, מול מצרים והעולם הערבי ומול הקהילה הבינלאומית". 

אבו מאזן מעצבן ומציק, אבל הוא הכתובת למהלך להחלשת חמאס ולשימור השקט בטווח הבינוני. מדיניות הביטחון ה"ימנית" היא להיכנס באבו מאזן. יוסי דגן, ראש המועצה אזורית שומרון, אמר לי השבוע שהמדיניות הימנית שמצפים לה היא בנייה נרחבת ומלחמה ברשות הפלסטינית. אם זו הציפייה, נתניהו ניצח בקרב, אבל יש סיכוי שהוא יפסיד במערכה. על פי תורת המשחקים, מהרגע הראשון הוא שר ביטחון שמאלני.
 
tguvot@maariv.co.il