"חברון היא עיר פלסטינית", אמרה לי השבוע ח"כ מיכל רוזין (מרצ), כשראיינתי אותה לתוכנית הרדיו שלי ב"גלי ישראל". כשאמרתי לה שחברון היא אחת מארבע הערים הקדושות לעם ישראל, ושאברהם אבינו היה שם לפני ורכש בכסף מלא את מערת המכפלה, היא ענתה: "גם באור כשדים היינו". לא ידעתי איך להתייחס לתלישות שהפגינה רוזין. 
 
אור כשדים, אולי צריך להסביר, איננה חלק מהארץ המובטחת (אף אחד גם לא באמת יודע איפה הייתה העיר הזו), היא המקום שממנו נשלח אברהם אל הארץ המובטחת. ואם ח"כ רוזין לא מתעניינת בזכות האבות על ארץ ישראל, ואם דין אור כשדים מבחינתה כדין חברון, הרי שגם על תל אביב אין לה כל זכות, משום שזכותנו על תל אביב אף היא נובעת "מתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית", כפי שנכתב במגילת העצמאות. הזכות הטבעית וההיסטורית היא העובדה שארץ זו הובטחה על ידי אלוהים לעם ישראל בתנ"ך. קשה לך לקרוא את זה? נורא ישן וארכאי? אפשר באמת ללכת יחד לאור כשדים (אם רק נגלה איפה היא). 
 
השיחה בינינו התקיימה לקראת כנס "חברון תחילה" שמארגנת רוזין עם חברי כנסת נוספים וקורא לפינוי ההתיישבות היהודית מחברון. נדמה לי שהיינו כבר בסרט דומה ששמו היה, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, "עזה תחילה". עשינו בדיוק את הניסוי המשונה הזה בבני אדם: הוצאנו יהודים ישרים ולא אלימים מהבית שהם בנו, כדי שארגוני טרור יוכלו לתפוס את מקומם, לרדות באוכלוסייה הערבית וליצור תשתית טרור שמאיימת גם על תל אביב. משום מה יש גורמים בשמאל הקיצוני שעדיין חושבים שהטרור הערבי הוא תגובה למעשיהם של היהודים. זו תפיסה מוזרה לאחר ההתנתקות, אבל בהקשר של חברון היא לא רק מוזרה, היא מזעזעת.
 
# # #

השנה היא 1929, כמעט ארבעה עשורים לפני מה שח"כ רוזין מכנה "הכיבוש". בחברון חיה קהילה יהודית שזה מאות שנים לא עזבה את העיר. על רקע מלחמות שליטה פנים־ערביות בין חאג' אמין אל־חוסייני לבין חמולת נשאשיבי, מעודד אל־חוסייני את ערביי ישראל לפרוע ביהודים. הפרעות התרחשו במקומות רבים, אולם בחברון תמונת הרוע היא המפלצתית ביותר: 67 איש, בהם שלושה ילדים בני פחות מ־5 נרצחו באכזריות. נשים נאנסו לעיני משפחתן ולאחר מכן נרצחו. הפורעים קטעו גפיים, דקרו, שרפו. הקהילה היהודית הפכה לבית מטבחיים, והיישוב היהודי בארץ הזדעזע. 

הערבים הצליחו. הקהילה עזבה את העיר. הבתים שהיו בבעלותם החוקית עמדו שוממים, למגינת לבם של השכנים שחיו בשלום עם היהודים, ושחלקם אף ניסו להגן עליהם. רק 38 שנים לאחר מכן חזרו היהודים אל בתיהם. הם יישבו מחדש את המבנים השוממים, בנו בתי כנסת ובתי חינוך, ועכשיו חברי הכנסת הנכבדים רוצים לשלוח מסר לערבים: "רצחת וגם ירשת: חברון היא עיר פלסטינית". 

בפרשת השבוע, "וישלח", מסופר על יצחק שנפטר ונקבר על פי המסורת במערת המכפלה. גם רחל נפטרה. זה אירע במהלך הלידה של בנה הקטן בנימין. רחל לא נקברת במערת המכפלה אלא בבית לחם, וכך כתוב: "ותָּמָת רָחֵל; וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל־קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת־רָחֵל עַד הַיּוֹם". 

"עד היום" הוא ביטוי מוזר בתורה. האם ספר שנועד להיקרא עד קץ הדורות מתייחס לכאורה ליום כתיבתו בעת מתן תורה למשה בסיני? הדעת נותנת שכשספר שנועד לקריאה על־זמנית אומר "עד היום" אז הכוונה היא לא ליום מסוים שהיה ואיננו עוד, לא ליום הכתיבה אלא ליום הקריאה בתורה, המתחדש בכל פעם. ולכן בעיני זהו לא ציון זמן אלא ציווי. אנו מצווים לזכור שרחל קבורה עד עצם היום הזה בדרך אפרתה, היא בית לחם, כדי לזכור בכל יום שזוהי נחלת אבותינו. 

יש להצטער על כך שדווקא במשכן הכנסת, סמל ריבונותנו המתחדשת בארץ האבות, יוזמים כנס שכולו שכחה. הזיכרון של דב חנין, של מיכל רוזין ושל חגי אלעד מבצלם כנראה משתרע על פני 50 שנה בלבד. למזלנו, הזיכרון של רוב עם ישראל נמשך כפי שהתכוונה התורה: מימי יעקב ורחל ועד היום.
 
tguvot@maariv.co.il