בואו נדבר רגע על פסק הדין של בג"ץ, שקבע השבוע שאישה "בוגדת" אינה זכאית למחצית מהבית שבו התגוררה במשך 20 שנה עם בעלה. או שאולי נכון יותר להגדיר זאת כך - בואו נדבר על הדרך שבה עוברת פיסת חדשות בימים טרופים אלה, עד שהיא מאבדת לגמרי את הקשרה ומהותה.
 

ברגע הראשון ששמעתי על פסק הדין, חטפתי סטירת לחי כאישה. הכותרת זעקה: "בג“ץ קבע שאישה שבגדה לא זכאית לחצי משווי הבית שבו גרה". אומנם אין לי מאהב ואני גרה בשכירות, אבל "בוגדת"? מי בכלל משתמש בביטויים כאלה בבית משפט במדינה נאורה במאה ה־21? האם גם גבר יכול להיקרא כך, או שהזכות המפוקפקת "למרוד" שמורה רק לנקבה?


אבל די מהר תפס פסק הדין כיוון אחר. "זהו המחיר של השופטים השמרנים ששקד מינתה בבג"ץ", זעקו הכותרות בעיתוני הבוקר. ואכן, השופטים החדשים מינץ ושטיין היו אלה שבחרו לא להפוך את החלטת בית הדין הרבני בעניין, ואילו השופט עמית, השלישי בהרכב, היה בדעת מיעוט.
 

מהרגע הזה ואילך הוויכוח הפסיק להיות פמיניסטי וגלש למגרש המדיני, שכן זוהי ליבת ה"שמאל־ימין". לאחרונה זה קורה כמעט לכל נושא שעולה אצלנו על סדר היום הציבורי. שדרני הימין ברדיו מחו על הכותרות נגד שקד. זה ספין, הם זעקו. פסק הדין בכלל לא קשור לבגידה, אלא לנכס שירש הבעל לפני הנישואים, וכשמדובר בנכס שעובר בירושה לא תמיד פוסקים על חלוקה.
 

ברשתות החברתיות העסק רק הקצין. הנאמנים משני המחנות עברו לדום מתוח והתייצבו מיד במקומם הטבעי. אנשי שמאל פמפמו ססמאות של פמיניזם פרוגרסיבי והאשימו את שקד בכך שלקחה את זכויות הנשים מאה שנה לאחור. אנשי הימין מיד ענו במקהלה שפסק הדין לגמרי בסדר ושהשמאל כרגיל מבלבל את המוח, וכדי להצדיק את עמדתם הצטיידו בסיפור דומה בן ארבע שנים על גבר שבגד, ובכך איבד את הזכות על מחצית מבית שירשה אשתו.
 

אנחנו צורכים חדשות מהרבה כיוונים היום, וכבר לא זוכרים ממי שמענו מה, ואם המקור היה אמין או בגדר "פרשנות" של חובבנים. המידע נגיש, וכל מי שנחשף למספיק אייטמים מרגיש שהוא שולט בחומר. מעטים מודעים לכך שכמעט כל ידיעה חדשותית נקשרת באסוציאציות אוטומטיות לעוד אלפי פיסות מידע, שאינן בהכרח קשורות אך מתקבצות בסופו של דבר לחבילת שעטנז של דעות שמתויגות כ"ליברלים" מול "שמרנים".
 

קל להתבלבל כשהאג׳נדות הפוליטיות קובעות לנו מתוך איזו פריזמה להתייחס לעובדות. האם מדובר בפסיקה אנטי־נשית במהותה? האם שקד באמת לקחה אותנו לאחור וכך ייראו פסיקות בג"ץ מעתה? אלה שאלות מורכבות וממש לא ברורות מאליהן, וככל שניסיתי להתעמק בהן גיליתי עוד תשובות הפוכות וסותרות.
 

לבסוף התייעצתי עם עורכת דין מהמובילות בארץ לענייני משפחה, שהיתרון העיקרי שלה אינו רק המקצועיות, אלא גם העובדה שלמרות היכרותנו אני לא יודעת מהי הנטייה הפוליטית שלה. המשמעות היא שהיא לא נוטה חזק לשום צד, שכן אחרת זה כבר היה עולה איכשהו בשיחה.


הסתבר שגם היא מאוד לא אוהבת את פסק הדין, אבל לדעתה הפסיקה אינה קשורה לשופטים השמרנים של שקד, אלא לנטייה של בג"ץ לכבד ערכאות כבר לא מעט שנים. בנוסף, לשיטתה לא מדובר בפסיקה אנטי־נשית, משום שאפשר להאשים גם גבר בבגידה. כשהיא מסתכלת על טובת לקוחותיה, מבחינתה העניין הוא אחר: עד היום לא ניתן היה לכרוך סוגיות של חלוקת רכוש בין בני זוג בסוגיות של אשם, כלומר כתלות בשאלה "מי אשם בקרע ביחסים?" - וטוב שכך. כל סיפור הוא ייחודי ומורכב, ובכל מערכת יחסים בין בגירים, שני הצדדים הם אחראים. בנוסף, במדינה מודרנית שבה יחסים מחוץ לנישואים הם לא בדיוק בגדר טאבו אלא יותר בגדר נורמה, קצת הזוי להעניש מישהו בעוון "בגידה".


הבעייתיות בפסיקה היא שעד היום בגידה לא היוותה שיקול בחלוקת רכוש, ובית הדין הרבני היה חייב לפעול לפי הדין האזרחי. עכשיו הפסיקה עלולה להעצים את "מרוץ הסמכויות", ולהביא להגשת יותר תיקים לבית הדין הרבני לא מטעמי דת ומסורת, אלא ממניעים כלכליים. הסוגיה היא לא נשים־גברים, וגם לא ימין או שמאל, אלא בעצם יושבת על הצורך, שלא ניתן לו מענה, בהפסקה מוחלטת של מונופול הרבנות על מוסד הנישואים.


במדינה נורמלית אמור להיות מקום לכולם. מי שיבחר בחתונה אזרחית, רפורמית או קונסרבטיבית, למעשה יבחר במסלול מסוים גם אם חלילה יחליט להתגרש ביום מן הימים. מי שהדת והמסורת חשובות לו, יוכל לבחור להתחתן דרך הרבנות, ואז גם לא ילין אם חלילה יחליט להתגרש ויהיה נתון לחסדיהם וחוקיהם של הדיינים. 


פסק הדין של האישה הבוגדת, אם כן, מעורר מחשבות נוגות, אבל בהיבט של מה שהקרבנו כאן למען אג'נדות מדיניות. נישואים אזרחיים ורפורמיים מעולם לא היו סוגיה של שמאל וימין, וכשהנושא גולש לתוך ההתנצחות האידיוטית הזו, כולנו מפסידים. 


זה מאפשר הבטחות שווא של פוליטיקאים בינוניים, שפשוט מתנפצות על המזבח המדיני. ליברמן, למשל, נישא על כתפי העולים מרוסיה במשך שנים, אבל לא הזיז במילימטר את דיני הגיור, למרות תפקידיו הרמים. גם מרצ לא טובים יותר - הם מדברים גבוהה־גבוהה על דברים שברומו של עולם, אבל בסוף משקיעים את מרב האנרגיה בעלייה לקברו של ערפאת והגנה על מחבלים, לכאורה כביטוי "נעלה" למלחמה למען זכויות אדם.


נתקענו עם ויכוח מדיני שמגמד את שאר הנושאים ונדבקו אליו ברשת אסוציאציות לא בהכרח קשורות. לא רק המונופול הרבני - גם המהפכה החברתית נשכחה מאחור, וכל תוצאותיה בשטח הן כמה צעירים מבולבלים שיודעים לנאום בצעקות ותו לא. 


הדין האזרחי תקוע, בעיית יוקר המחיה לא נפתרה, וגם מערכת הבריאות ממשיכה לקרטע. אבא של מכרה הרגיש לא טוב השבוע, הוזמן לו אמבולנס, ומשהתברר שהוא לא במצב מסכן חיים הוצע לו להישאר בבית ולא להסתכן בכניסה לבית חולים. הרי כולנו יודעים מה קורה שם: מחסור במיטות, רופאים טרוטי עיניים, גירעונות, זיהומים. הקיצוץ הרוחבי שהוחלט לגביו במחי יד כדי לשמר את הקואליציה יפגע גם בתקציב הבריאות. אבל למי יש זמן להתעסק בשטויות השוליות הללו, כששרינו מאיימים להתפטר ברעש גדול ואז חוזרים בהם במסיבות עיתונאים דרמטיות, שכל ייעודן הוא לגרד עוד קצת את הפצע הביטחוני־מדיני? לא כדי לפתור משהו בפועל, כמובן, אלא רק כדי לקושש כמה רסיסי מנדטים.


מה הרווחנו מההתנצחות המדינית ששואבת לתוכה כל נושא שעולה על סדר היום? הרי בסופו של דבר גם הנושא המדיני לא נפתר, כי ההתנצחות אינה מובילה לפתרון אלא רק משמרת תיאוריות שאינן ישימות. ועבור ההתנצחות הזו אנחנו מקריבים פה בכל יום עוד משהו שנוגע לרווחת החיים האזרחיים.

tguvot@maariv.co.il