עזבו אתכם מתעתועי בחירות ומלחמות. הסיבה הנכונה לא רק ללכת לבחירות אלא גם להחלפת הממשלה היא כישלונה בחזית הביטחון האישי והלאומי. בחזית הפנים מצליחה הממשלה לממש את כל תקוות הימין הלאומני־דתי, ולכן נתניהו, לשיטתו, צודק (המהומה האחרונה היא משחקי מנדטים ואגו בתוך הימין). האיום האמיתי הוא על מכבש ההדתה בחינוך ובמערכת החוק. לכן גויסו רבני ועסקני הבית היהודי. בנט ושקד נועדו לחפות על מהלכי הכיבוש הפנימיים ולא לטרפד אותם בגלל חשבון פוליטי אקראי ואגו. רפיון ביטחוני? אז מה אם הדרום אכל קש בוער? הנה נתניהו הבטיח לנהל מלחמה בעזה בזמנו שלו, והשבוע, בוועדת חו"ב, העלה באוב את האיום האיראני בסוריה. 

הממשלה חייבת ליפול, כי המשך המדיניות הנוכחית מחייב מלחמה בכל החזיתות, וזו הסיבה האמיתית לכך שצריך ללכת לבחירות. סוריה, לבנון, חיזבאללה ואיראן מאיימות על שלום תושבי הגליל וכל מי שבטווח עשרות אלפי הטילים והרקטות שברשותן. הגדה המערבית והרשות הפלסטינית מאיימות באמצעות אינתיפאדת היחידים על כל אזרח ישראלי שמסתובב בשטח, כולל פוטנציאל של התארגנות רחבה למאבק אזרחי. חמאס הציג דוגמית ליכולת להקריב נערים על הגדר ולשגר ארטילריה וחשף את מגבלות הכוח של צה"ל.

בנוסף, מהדהד הכישלון בזירה הבינלאומית מול למעלה ממאה מדינות התומכות בהקמת מדינה פלסטינית, וכל זה תוך ניהול מדיניות חוץ שמחברת את ישראל לגרועות במדינות הימין הלאומני. כמו כן, כשלה המדיניות ה"אזורית" שקושרת את ישראל ל"מדינות ערב המתונות", בהנהגת סעודיה. המונח "מתינות" לא קיים במילון הסעודי, וה"ברית" כביכול היא תרגיל סעודי שאמור לנצל את התסביך האיראני של נתניהו; תחילה במעורבות במלחמה הכושלת בסוריה, ובהמשך בניסיון לפתות את ישראל לתקוף ישירות את איראן. הדיל הסעודי־ישראלי הוא שצה"ל יתקוף באיראן, והסעודים יתמכו בהסדר שישאיר את ההתנחלויות וירושלים המזרחית בישראל. זה כמובן לא קרה ולא יקרה.

בינתיים נתניהו שורד את הקריסה הלא תיאמן של מדיניות החוץ והביטחון רק בזכות בורותו הלא תיאמן של הבייס שלו ואדישותו הלא תיאמן של האזרח הישראלי.

רק כיום, כאשר על הריסות מדיניות החוץ והביטחון מתנוסס דגל הכישלון לחסל את חמאס (לא היה לזה סיכוי מעולם), התחולל משבר בחירות מזויף שסיבותיו הם "כבוד" ו"הרתעה". את הכבוד אני מציע (בכנות) להשאיר לצה"ל, שמנקה בחריקת שיניים את עיי החורבות שמשאירה אחריה מדיניות הממשלה בשטחים, ועניין ההרתעה מחייב חינוך מחודש של המונים מפוחדים. צה"ל עצמו לא זקוק ל"הרתעה". לא בעזה ולא בכל חזית אחרת, כמו שאדם סביר לא זקוק להרתעה כלפי יתוש. כבר נאמר לפני שנים רבות כי כדי להילחם ביתוש יש לייבש את הביצה.

מה שגרם להחלטת ה"איפוק" של הממשלה בעזה הוא עמדה אסטרטגית משותפת לגדי איזנקוט, נדב ארגמן ויחיא סנואר. לשלושתם ברור שיחסי הכוחות האמיתיים בינינו ובין חמאס לא מחייבים שום הרתעה. שריפות בעוטף עזה וחדירות גדר פה ושם לא מחייבות מלחמה אלא הסדרה והקלת המצור.

צבא הסרבנים

כשצחי הנגבי אמר שעוטף עזה זה לא תל אביב הוא דיבר אמת, אבל שכח לרגע שלא ניתן לדבר אמת עם ציבור מורעל בקמפיין הפחדה נון־סטופ. תל אביב זה נתב"ג ונמל אשדוד וחיפה. לא איום קיומי אבל נזק כלכלי ומורלי הרבה יותר כבד מ־500 טילים, רקטות ופגזים בעוטף ובמעגל השני שלו, ומאיים הרבה יותר על שלמות הממשלה.  

נתניהו שמבין זאת זיגזג לעמדת ה"אני עושה הכל כדי להימנע ממלחמה מיותרת" (בוועידת פריז לפני שבועיים). במאמר ב"וושינגטון פוסט" נכתב "נתניהו בחר בשלום בעזה" (בחיי). ואצלנו נזעק גדעון לוי ב"הארץ" להסביר: "בגופו עצר נתניהו את המלחמה". גדעון, חביבי, באמת חביבי, אתה אידיוט, באמת אידיוט. ותמים. לא נתניהו עצר את המלחמה, אלא איזנקוט וקציניו שהציגו בקבינט את תוצאות הכניסה הקרקעית לעזה, וחיל אוויר שהוא כמעט סרבן במובן של חוסר רצון להרוג אזרחים. זו הסיבה לכך שנתניהו הימר על פוזת השלום שלו, משום שהוא סומך על ה"אשראי הפוליטי שצבר" כפי שהסביר. שום דבר טוב לא יצא מתמיכה במי שהבעיר את הבית, מנסה להימלט מאחריותו, מבטיח להקים את אותה קואליציה אחרי הבחירות ולהכות את חמאס בהזדמנות הראשונה. מילה של ביבי. כמו שתי מדינות לשני עמים.

מה שהוביל את שרשרת האירועים האחרונה הוא סרבנות הממשלה להיענות להערכות המצב של אמ"ן ושב"כ, ולדרישה להרפות את המצור ול"איפוק". צה"ל מסרב, ובצדק, ללכת למלחמה שסופה ידוע מראש, רק כדי לחלץ את הממשלה מן הבוץ שבו הטביעה את עצמה.

להזכירנו: הקש ששבר את גב הגמל, כלומר המהלך שהביא לירי המאסיבי של חמאס, היה חדירת החוליה לחאן יונס. שום גיבור הרוג לא יכסה על החלטה חסרת אחריות להריץ מבצע באמצע שיחות על הסדרה. לא שמישהו רצה בכישלון הפעולה חס חלילה, אבל כשנתניהו (מפריז) וליברמן (ממגרש הטניס?) אישרו את הפעולה, הם היו חייבים להיות מודעים לאפשרות שהיא תשתבש, מה שאכן קרה, ולמטח ה־500 אחריה.

להזכירנו: הלחץ שגרם לאישור הפעולה גבר אחרי שפלסטיני חצה את הגדר והבעיר חממה בנתיב העשרה. לא שביטחון ישראל נפגע, אבל תמונות חורבן החממה גרמו לפאניקה ולשיגור החוליה לחאן יונס. הפלסטינים טוענים שמדובר בחוליה שהייתה אמורה להניח מכשירי ציתות. נניח. שבעה לוחמים חמושים כדי להניח מכשיר בפתח ביתו של בכיר בחמאס נשמע קצת בעייתי. סביר יותר להניח שמטרת הפעולה הייתה (ספקולציה טהורה מצדי) חטיפה למיקוח שהייתה אמורה להוכיח גם את עוצמתנו וידנו ומאחורי קווינו וכו', וגם כדי להיחלץ מהפלונטר של פוליטיקאים חסרי חוט שדרה ומבוהלים מכל בדל תרעומת של משפחת גולדין.

ואגב, הנספח הכואב של הפעולה הסודית היא הסודיות שמעלימה את הגיבור שלה, סא"ל מ'. אין שום בעיה לחשוף את שמו כמו שאין בעיה לחשוף את תמונתו של עמנואל מורנו (אין לכם ברירה אלא להאמין לי שאני יודע על מה אני מדבר). אין שום מניעה ביטחונית לפרסם את תמונת מורנו ואת שמו ותמונתו של סא"ל מ' ולהעניק להם ולמשפחותיהם את הכבוד המגיע להם.

tguvot@maariv.co.il