1 תוכנית השלבים: פרשה עגומה שנמשכה שמונה שנים הסתיימה השבוע בקול ענות חלושה מאוד. בועז הרפז הודה בזיוף הלוגו שהתנוסס מעל "מסמך הרפז", נידון ל־200 שעות "עבודות למען הציבור" ובכך הובאו "הפוטש בקריה" ו"מרד הקולונלים" לקבורת חמור. הבעיה היא שבעוד הרפז ירצה 200 שעות בעבודות שירות כאלה או אחרות, ריצה רמטכ"ל צה"ל לשעבר, רב־אלוף גבי אשכנזי, שמונה שנים של עבודות מסוג אחר לגמרי. הפרשה הזו, שמגיעה יחד עם מיגרנה קשה לאותם מעטים שמבינים בה, היא אחד ממבצעי הסיכול המזהירים, המוצלחים והמפוארים בתולדות הפוליטיקה הישראלית, ובכלל.

היה היה רמטכ"ל בשם גבי אשכנזי. הוא הגיע לתפקיד בדרך הקשה. "פורום חווה" העדיף על פניו את דן חלוץ, הנסיך הרשמי ומפקד חיל האוויר הכריזמטי. אשכנזי, בשל ומתאים בהרבה לרמטכ"לות, פרש מתוסכל, אבל לא אמר מילה. אף פעם לא היה לו קל מדי בחיים. אחר כך קרה מה שקרה. אשכנזי מונה למנכ"ל משרד הביטחון על ידי עמיר פרץ, ומשם הדרך לרמטכ"לות הייתה קצרה, אם כי די טראומטית. לאשכנזי, אבל גם לצה"ל החבול והמוכה של אחרי המלחמה, שאליה הגיע במצב של ריקבון מתקדם.

אשכנזי לא היה רמטכ"ל מושלם. הוא סתם היה רמטכ"ל טוב. הוא שיקם את צה"ל, מילא את הימ"חים, החזיר את האימונים, את הביטחון העצמי, את האמונה במקצוע החיילות. הוא עבד, לא דיבר. מאז כניסתו לתפקיד ועד רגע זה לא התראיין. הוא הוביל את השמדת הכור הסורי ועוד כמה מבצעים שלא יהיה אפשר לדבר עליהם אף פעם. הוא הוביל את עופרת יצוקה, שבה ביצע צה"ל, לאחר הפסקה של שנים ארוכות, תמרון קרקעי מוצלח (יחסית) בתוך עזה.

באמצע הכהונה, החליפו לו שר ביטחון. עמיר פרץ אאוט, אהוד ברק אין. ואז נפתחו שערי הגיהינום. לברק הייתה תוכנית תלת־שלבית לחזרה להנהגת המדינה: שלב ראשון, הדחת עמיר פרץ במפלגת העבודה וכיבוש משרד הביטחון. בשלב השני, הדחת אהוד אולמרט מצמרת המדינה. בשלב השלישי, כיבוש היעד הנכסף, הבית ההוא בבלפור, שבו הספיק ברק להתגורר בקושי שנה ושמונה חודשים.

שני השלבים הראשונים בתוכנית עבדו "חלק", כמו בימים ההם בסיירת. השלישי, נתקע. ברק לבש את הבטלדרס/יוניקלו, עטה על עצמו את פוזת ה"מר ביטחון", אבל משהו שיבש את ההמראה. זה נראה כאילו תלויה עליו משקולת. קראו לה גבי אשכנזי. התברר שמשבצת ה"מר ביטחון" כבר תפוסה. זה לא שאשכנזי השתלט עליה בכוח. היא פשוט התמגנטה אליו. ברק החל להסתובב עם אשכנזי בשטח, והבין. הם נכנסו פעם לאירוע של הסתדרות המורים, 15 אלף איש ביד אליהו. כשנכנס שר הביטחון, היו מחיאות כפיים מנומסות. כשנכנס הרמטכ"ל, התקרה כמעט נפלה על הרצפה. 

# # #

הפרשה הזו סבוכה כמו שרק פרשות שנרקחו במוחו המגה־מתוחכם של אהוד ברק יכולות להיות. כתבתי עליה ספר ועוד כמה מאות אלפי מילים בטורים הללו. אין לי כוונה לחזור על הדברים, פן אסקל באבני הקוראים. נעילתה הסופית של הפרשה השבוע הוכיחה את מה שידעתי מהרגע הראשון. היא גם הוכיחה שמה שאמר ראש אגף החקירות ניצב יואב סגלוביץ' ב־2010 היה נכון: סגלוביץ' התנגד נחרצות לפתיחה של חקירה פלילית חדשה נגד הרמטכ"ל ואנשיו. הוא לא התרשם מהלחץ הכבד שהפעילו ברק, בנימין נתניהו וסייעניהם הרבים בתקשורת. הוא הכיר את החומר והבין שמדובר במלחמת לשכות שאסור למשטרה להיכנס לתוכה.

אבל סגלוביץ' עזב ושתי דקות אחר כך שוחרר השד מהבקבוק והמהומה החלה. בשיאה, נעצרו שני קצינים בכירים (תת־אלוף ואלוף משנה), והוטחו ברמטכ"ל לשעבר אישומים מגוונים וחמורים. חוץ מפשע נגד האנושות ורצח ארלוזורוב, האשימו אותו בכל שאר העבירות בספר החוקים. עיתונאים השתלטו על משבצות שידור ממלכתיות ורתמו אותן לצורכי הקמפיין הזה. דיברו על עסקים ועל נוכלויות ועל אישורים והסגרת "הסוד השני בחשיבותו במדינה" ועל מה לא. שפכו את דמו של הגולנצ'יק עדין הנפש מכפר סבא בכל שני, חמישי, ובעיקר בשישי, והפכו אותו לאויב העם. מצורע.

זה עלה הון תועפות. היו צריכים להאזין ולתמלל עשרות אלפי שעות שיחה. היה צריך לזהות מי הדוברים. חיילות ששירתו בלשכת הרמטכ"ל גויסו כדי לזהות את המשתתפים בשיחות השונות. יכולותיה של יחידה 8200 גויסו. עשרות אנשים עבדו בזה. כל הזמן הזה המשיכה מכונת התעמולה לטחון את אשכנזי ולהגביה את גל הפרשות וההאשמות נגדו. מה שנותר מכל זה עכשיו זה גל עצמות יבשות, ובעיקר מצחינות.

היום אשכנזי מחזיק בתעודת יושר יחידה במינה. הוא האדם היחיד במדינה שרשויות החוק האזינו לו ותמללו כל מילה שאמר במשך ארבע שנים רצופות (לא רק בטלפון, גם האזנת נפח הייתה בלשכת הרמטכ"ל ולכן הוקלטו שם כל השיחות, כולל הרכילויות מהסוג הנמוך ביותר), ולא מצאו כלום. שום דבר. נאדה. כן, היו הרבה מאוד דברי רכיל, ושטויות, ותככי לשכה ובדיחות. עבירות, לא היו.

גבי אשכנזי. צילום: מרק ישראל סלם

# # #

ממש לא צריך ועדת חקירה כדי להבין מה קרה כאן. כי הכל מובן. שר הביטחון וראש הממשלה, אז שותפים סיאמיים, זיהו את האיום. הם ראו רמטכ"ל פופולרי שמפיל את התקרה בכל אולם עם קהל שהוא נכנס אליו. הם ראו מישהו שנראה כמו ליכודניק מצוי, מצויד בדרגות רב־אלוף, גינוני גולנצ'יק ודמות כריזמטית ב"ארץ נהדרת", והבינו ששום דבר טוב לא יצמח להם מהברנש הזה. הם ראו בפעם הראשונה ישראלי מעדות המזרח שלא מבריח את השבט הלבן, גנרל עממי שמסוגל לעשות את שוק הכרמל הלוך־חזור ולצאת מלך, הם הבינו את הפוטנציאל. מכיוון שעם האיום האיראני הם לא בדיוק הצליחו להסתדר, מה שנשאר זה האיום האשכנזי. 

הם ביצעו כאן מלאכת מחשבת. הלחץ האדיר שלהם לפתוח בחקירה פלילית (אחרי שהחקירה הראשונה הסתיימה במהירות וקבעה כי הרפז זייף את המסמך) עשה את שלו. שמונה שנים מחייו בזבז אשכנזי על הקשקוש הזה. שמונה שנות הכפשה וגידופים, שצרבו את נשמתו. מי שמכירים אותו יודעים שמדובר אומנם בגולנצ'יק אותנטי, שגדל במושב ופילס דרך במרפקיו, אבל בתוך הדמות הזו מסתתרת ציפור פגיעה למדי. הם הצליחו. הם קיצצו את כנפיו ועיכבו אותו למשך כמעט עשור. גם היום, הוא עדיין פגוע, כאוב, מצולק. 

הוא אפילו לא זוכר מה אמר בשלל השיחות שניהל במשך שנים, על מי ריכל, במי פגע ומתי זה יצוץ בתקשורת. נעשה כאן מעשה נבלה. אני כותב את הדברים האלה מדם לבי, אף על פי שאמרו לי האומרים להרפות. די, זה נגמר, רוצים לארגן סולחה בין ברק לאשכנזי, אתה תטרפד אותה.

שתקפוץ לי הסולחה. בכל פעם שאנחנו מקטרים בשיחות הסלון מדוע אין לנתניהו אלטרנטיבה, זכרו את פרשת הרפז. וכל "פרשות הרפז" הקטנות והצנועות יותר, שהביאו לסיכולם של כל האחרים שיכולים היו לשקף סכנה כלשהי למונרכיה הישראלית. "מזימת המאה" של גדעון סער היא הטרייה שבהן, תכף ימצאו משהו על בני גנץ. אגב, אני בעד ביקורת על כל הטוענים לכתר. זה תפקידה של התקשורת. היא מחטטת ונוברת כל הזמן, אצל כולם. ברגע שזה מגיע מהשלטון ומבוצע על ידו, אנחנו בצרות.

2 הנאום: הוא שוב הוכיח שאין לו מתחרים. נאום קצר אחר סייע לנתניהו לנטרל את ליברמן, לקפל את בנט ולמלכד את כחלון. הוא גבר על האנרגיה שייצר משולש הכוחות הזה לפירוק הקואליציה והצליח לשרוד. לפעמים נדמה שזה לא כוחות. עזיבה של שר ביטחון, אולטימטום של שר חינוך ושרת משפטים והצהרה של שר אוצר שצריך ללכת לבחירות, ובכל זאת מי שאמר את המילה האחרונה זה נתניהו. מעמדו כקוסם־על, רב־מג ומלך הג'ונגל הפך למיתולוגיה.

הבעיה היא שמדובר במיתולוגיה יקרה. תחזוקת מעמדו של נתניהו ככל־יכול באה, לדעתם של כמה משותפיו הבכירים, על חשבון אינטרסים ממלכתיים. בואו נעיין שוב בנאום המרגש שנשא ביום ראשון בערב, בלב הפריים־טיים. בנאום הזה הוא עטה על עצמו את מסיכת ה"מר ביטחון" היעילה, סקר את תהילתו, הישגיו, הקרבתו ונפילת אחיו, ואחר כך פיזר לא מעט רמזים על מתיחות שעלולה לייצר התלקחות קרובה, על מאבק שנמצא בעיצומו ועל "הקרבה" שתידרש בקרוב. הוא בנה ציפיות וברא מצב של איום כבד המתחשר מעל שמיה של המדינה היהודית. במצב כזה מי מפרק ממשלה?

הכתבים והפרשנים הצבאיים הסתערו, בעקבות נאום הרמזים הזה, על המערכת כדי לנסות לברר מתי מתחילה מלחמת העולם השלישית. הם העלו חרס. כן, יש איומים, ויש מודיעין, ונתניהו עצמו אפילו הציג בנאומו האחרון באו"ם את מאגרי הטילים המדויקים של חיזבאללה באצטדיון של ביירות ודרש לפנותם (הם אכן פונו במהירות תוך יומיים, כדי שחיזבאללה יוכל לעשות שם סיור עיתונאים ולהראות שאין כלום), אבל מכאן ועד האפוקליפסה המתגלגלת שלא מאפשרת להקדים בחירות, ארוכה הדרך. מעולם, בדברי ימיה של המדינה, לא היה מצב שבו לא היה איום מתגלגל כזה או אחר, או מזימה חדשה־ישנה, או חומר מודיעיני על נשק כזה או אחר שצריך טיפול (או התעלמות). זה מצב שגרתי כאן. אני מתקשה לדמיין את אהוד אולמרט נושא נאום ובו רומז על כך שאסד בונה לנו מתחת לאף כור גרעיני פלוטוגני, כדי לגזור קופון פוליטי. אולמרט שתק, החתים את כל הקבינט על סודיות והשמיד את הכור בלי נאומים.

נתניהו לא יכול לשתוק מהסיבה הפשוטה: נאומיו, איומיו והתרעותיו הם ליבת הישגיו. הוא לא רואה בקביעה הזו עלבון. הוא באמת מאמין שנאום הוא מעשה היסטורי. יכול להיות שהוא צודק. אבל במקרה שלפנינו היה הרבה יותר מנאום. זה החל קודם. נתניהו, שרק לפני שבועות ספורים עדיין חתר בכל כוחו לבחירות בכל המהירות, התהפך. כשליברמן התפטר היו כולם משוכנעים שביבי יקבל את הדין וירוץ לבחירות. במציאות קרה משהו הפוך. נתניהו התאבד על החייאת הקואליציה הגוססת והישרדות. אף אחד לא ידע למה. 

כך או אחרת, למחרת התפטרות ליברמן התראיין אלדד יניב בכאן 11. יחד איתו התראיין גם שמעון ריקלין, אחד מפרקליטי נתניהו (תחת הכיסוי של "פרשן"). מיד אחרי הראיון, צייץ יניב בזו הלשון: "אז בעצם מה שריקלין רמז עכשיו בראיון איתי אצל תמר אלמוג ומוטי גילת בכאן, שהסיבה שביבי הרים ידיים בעזה זה כי יש איזה אולטימטום של ביבי ללבנון שנגמר עוד רגע. בקיצור, חכו־חכו עם כל הצל"שים שמעניקים לו הביביסטים והשמאלנים על 'האחריות'. ביבי יעשה הכל כדי לשרוד ולהיחלץ מהחקירות, כולל מלחמה".

ליברמן מודיע על התפטרותו. צילום: מרק ישראל סלם

# # #

זה עובד ככה: השופר הוא נתן אשל. לאיש יש קבוצת וואטסאפ קבועה, חברים בה עיתונאי הימין. רובם, אגב, עושים עבודתם נאמנה ופועלים במסגרת מקצועית. הם לא בולעים כל ספין. אבל יש כמה, שלא היו עיתונאים מעולם ולא מכירים את המקצוע, שמתפקדים כמגברי־כיס של השופר. הם מהדהדים כל מה שעולה על דעתו לסמס להם, בלי מסננים או רגולציה. עד שזה מגיע לאולטימטום ביטחוני בין ישראל ללבנון. שרי קבינט, שעקבו אחר ההדלפות שיצאו מיום חמישי והלאה מסביבת נתניהו, התפלצו. 

"נחרדתי", אמר לי אחד מהם, "מדובר בנושא רגיש מאוד, כל הסיפור הזה בלבנון, אם מישהו מאיתנו היה רומז משהו בכיוון הוא כבר היה גורר אותו לפוליגרף". שר אחר הוסיף ש"זה חוסר אחריות נטו. הוא מדליף מודיעין רגיש במיוחד דרך כל מיני מזדנבים, כדי להפעיל לחץ פוליטי. זה ממש לא ייאמן".

לא ייאמן, אבל מצליח. עובדה: הנאום של יום ראשון, יחד עם הרמזים והשמועות שהפיצה עדת המזדנבים, גרמו לנפתלי בנט ולאיילת שקד לבחור באופציה ההגיונית והנכונה מבחינתם ולרדת מהעץ ביום שני בבוקר. גם משה כחלון, שמשתוקק לסגור את הבסטה וללכת לבחירות, בלע את הגירעון והוריד ווליום. נתניהו שרד. עברו עוד יומיים־שלושה, וביום רביעי השבוע, בכנס הג'רוזלם פוסט, הרשו לעצמם כמה שרים להתרברב קצת. מה יש, גם להם יש אינטרסים פוליטיים.

הבוטה ביותר, כרגיל, היה זה שלא הצליח לקבל רב־אלוף אבל השתלט על משבצת הרב־מתלהם, יואב גלנט: יחיא סנואר, הצהיר שר הביטחון בממשלת הצללים של עצמו, לא יסיים את חייו בבית זקנים. אחריו באו עוד כמה שרים ששידרו איומים כאלה ואחרים בנאומיהם. לקח ללשכת ראש הממשלה שלוש דקות להוציא הוראה שקטה, גורפת, לשרי הקבינט להפסיק להצהיר ולהתראיין. רק לנתניהו מותר. מתי הוא ישלח אותם להתראיין בפעם הבאה? כשיהיה צורך להפיל על מישהו את האשמה על הרפיסות בעזה. כך היה בפעם הקודמת, למי ששכח.

לתופעה הזו קוראים, בקבינט של נתניהו, "מנטליות ספינת העבדים". העיקרון פשוט: חיינו משולים לספינה. על הסיפון מנגנת תזמורת. יש רק תא אחד, מלכותי ומפואר, כולו אפיריון וטובות הנאה ובו מסיבים האדון וגבירתו. כל השאר מתחלקים לאלה שמנגנים על פי חלילו של נתן אשל ולאלה שחותרים במפלס התחתון. לזכותה של השיטה הזו ייאמר, שאין בה אפליה, מגדריות או גזענות כלשהי. כולם עבדים באותה מידה. מצחי הנגבי, שנשלח לפני שנות דור להגיד "אהוד ברח" כשאהוד ברק היה הטוען לכתר (בקדנציה הראשונה של נתניהו), ועד תחתית החבית, שם מרוחה מירי רגב, שהתנפלה השבוע על האיום הטרי, בני גנץ.

אני מכיר את מירי רגב שנים ארוכות, עוד מהתקופה השמאלנית שלה. גסות, בורות, שטחיות וסוג של עילגות הן תכונות שיכולות להתחבר אליה פה ושם. טיפשות, לא. אני שואל את עצמי מה גורם לאישה הזו להתנפל על מי שהיה רמטכ"ל בישראל, ולהאשים אותו במותו של ילד בן 4, במהלך מבצע צוק איתן. מה גורם לה לא להבין את עוצמת העליבות בזמן אמת ולסרב להתנצל. על פי ההיגיון הזה, הגברת רגב ואדונה הקודם, מי שאמור היה להיות השור שעליו יפליג הפרעוש לפוליטיקה, דן חלוץ, אחראים למותם של לא מעט אזרחים במלחמת לבנון השנייה. באותו יום שבו דיבר הרמטכ"ל על הכלניות (אגב, זה לא היה נאום, הוא ענה על שאלות עיתונאים וניסה להפגין אופטימיות), פרסמה גם רגב פוסט משלה בעמוד הפייסבוק שלה. היא הצדיעה בפוסט הזה לאזרחי עוטף עזה שלא עזבו את בתיהם ונשארו, למרות הסכנות. אז אולי גם היא אחראית? 

וחוץ מזה, ראוי שהגברת הזו תלמד כהלכה את שמו של הילד שעל דמו היא רוקדת, לפני שהיא מלהגת בטלוויזיה. ותבדוק את לוח הזמנים, שהרי דניאל טרגרמן נהרג בחצר ביתו, ולא בשדה כלניות, וזה קרה למעלה משבועיים אחרי דברי הרמטכ"ל. אבל העיקר שהגברת בבלפור התמוגגה והאדון סימן עוד "וי" במחברת החיסולים שלו.

# # #

מה שהעבדים לא יודעים, זה שאין לאף אחד סיכוי להיחלץ מהמפלס התחתון ולהפסיק לחתור. כל אחד מהם ייזרק, בתורו, אל הגלים והכרישים. הטבלה אינה משקרת, הסטטיסטיקה תמיד מדייקת, וההיסטוריה חוזרת על עצמה. 

השבוע התווסף לרשימה האינסופית של שמשים וחצרנים של הזוג המלכותי גם ראש המטה לביטחון לאומי, מאיר בן־שבת. עמית סגל פרסם בחדשות על פגישה לילית שקיים בן־שבת עם הרב חיים דרוקמן, המנהיג הלא מוכתר של הציונות הדתית, ערב הודעתם הדרמטית של בנט ושקד. הנרטיב: שבן־שבת, שכן, קרוב משפחה ומקורב של דרוקמן, ישכנע את הרב שישכנע את בנט שיישאר בממשלה. קוראים לזה פוליטיקה. לבן־שבת, לשעבר בכיר בשב"כ, אסור לעסוק בפוליטיקה. אסור לו להתערבב במהלכים שנועדו לצרכים קואליציוניים. הוא חייב לשמור על טוהר הנשק והמדים, ממלכתיות נקיה בלבד.

אז חייב. אצל נתניהו הממלכתיות נבלעה מזמן על ידי הטורפנות המשפחתית. כולם צריכים לעבוד בשירות הוד מלכותה, נקודה. חוץ מזה, הגעגועים לעורכי הדין מלכו ושמרון הורגים אותו. אולי שכחתם, אבל עד לאחרונה הופרטו כל העניינים הרגישים ביותר שלנו לטובת ידיהם האמונות של שני עורכי דין פרטיים. קוראי הטור הזה שמעו את הזעקות על ניגוד עניינים וריסוק מוסדות ותפקידים ממלכתיים שנים ארוכות, עד שהואיל היועמ"ש לעשות מעשה מועט, מאוחר ונרפה. אז עכשיו, כשאחד חשוד והשני נמלט בעור שיניו, מנסה נתניהו לשמרן או להמליך (מלשון מלכו ושמרון) תחליפים. בן־שבת האומלל מצא את עצמו בתפקיד כפוי הטובה הזה. קרה לו מה שקורה בדרך כלל לאלה שמגיחים מהשב"כ או המוסד אל מתחת לקרני השמש: הוא איבד כיוון והלך לאיבוד. הוא כתב מכתב תגובה שהגחיך את עצמו עוד יותר. הוא הצטרף, שלא בטובתו, לשורה ארוכה, אינסופית, של משרתי ציבור שאמורים היו להיות ממלכתיים, והפכו למלכותיים.

3 טירוף מערכות: מה שמכונה "פוליגרף תעסוקתי" לקציני משטרה הוא שערורייה. התחיל בקטן, הפך למפלצת. לו אני קצין משטרה צעיר, אני פורש רק על זה. הכל התחיל מהטראומה ההיא של פרישת מחצית מסגל הפיקוד הבכיר של המשטרה בגין הטרדות מיניות מסוגים כאלה ואחרים, בתקופת יוחנן דנינו. הגיע רוני אלשיך, אמרו לו לעשות משהו כדי שזה לא יקרה שוב. אלשיך הביא מהשב"כ מין שאלון ממוחשב ובו עשרות שאלות, שעליהן צריך לענות במגבלת זמן. כשמזהים תשובה בעייתית, משגרים את הנבדק לפוליגרף.

אבל אז התברר שאין סמכות לשלוח לפוליגרף. מה עושים? צריך חוק. הלכו לדודי אמסלם, שקפץ מאושר. הוא עשה כבר מזמן מהמשטרה שק חבטות. פוליגרף בא לו טוב. הוא רצה שכל המשטרה תעבור פוליגרף. גלעד ארדן התחיל להבין שצומח כאן משהו מפלצתי, אבל זה היה מאוחר מדי. בסוף נקבע שכל קצין בכיר, מדרגת נצ"מ או מפקד תחנה בכיר (גם סנ"צים מסוימים), חייב בפוליגרף תעסוקתי.

המפכ"ל אלשיך. צילום: אבשלום ששוני

זה קיים רק במשטרה. לא שופטים, לא פרקליטות, לא יועמ"שים, לא מנכ"לים, לא קציני צבא, לא שב"כ, לא מוסד. כל אלה, לפי הצורך, עוברים פוליגרף ביטחוני, שהוא ממוקד וקצר. הפוליגרף התעסוקתי חודר לפרטיות הנבדק באופן דרמטי. עשרות שנים אחורה. כל מה שעשית, שתית, עישנת, נגעת, חשבת. בדיקה מפרכת, פולשנית, קשה לצאת ממנה חלק. בודקים כל פינה ופינה בחייך, בכל התחומים והגילאים. טירוף מערכות של ממש. אנשים צריכים לתת את הדין על דברים שעשו, אם עשו, בגיל 23. וכאמור, זה רק במשטרה.

ניצב צ'יקו אדרי הודיע על פרישה מהמשטרה בינואר 2017. חוק הפוליגרף התעסוקתי במשטרה עבר שמונה חודשים אחר כך. אדרי פרש בינואר 2018, שלושה חודשים לפני שהחלו בדיקות הפוליגרף להתבצע בשטח. במילים אחרות: הוא לא התחמק מפוליגרף, ולא נעליים. אני לא מכיר את האיש, ונדמה לי שמעולם לא פגשתי אותו. אני כן יודע שהוא היה קצין בסיירת גולני, שירת בגדעונים ועשה אין ספור תפקידים ביטחוניים מפרכים. נדמה לי שהחגיגה על דמו מוקדמת. כן, צריך לבדוק וצריך לברר, והחלטת ועדת גולדברג לחייב אותו לעבור פוליגרף תעסוקתי היא סבירה לגמרי. זה לא אומר שצריך כבר עכשיו לצלוב אותו.

נדמה לי שלמרות הביקורת שהוא סופג, השר ארדן ניסה לבצע כאן תהליך סדור, שקוף ומקצועי של בחירת מפכ"ל. הוא בא ליועמ"ש חודשים ארוכים לפני שהציג את המועמדים לציבור, עם שלושה שמות של שלושת הניצבים הכי ותיקים (אדרי ניצב בדימוס) שעשו את התפקידים הכי חשובים ובשלים לקראת מפכ"לות. הוא קיבל אישור יועמ"ש והביא את השם שעליו החליט לאישור הוועדה. הוא עשה הכל כדי לא ליפול כמו בפעם הקודמת, שבה הופעלו עליו לחצי ענק מכל כיוון. עכשיו הוא צריך להוכיח שאין לאדרי אחות.

לדעתי, אם זה לא היה מסוכל (כנראה על ידי המפכ"ל המכהן אלשיך), ארדן היה ממנה את ניצב יורם הלוי. אבל זה לא הסתייע. הפוליגרף ההוא הכיל כמה עניינים שהיו מצריכים בדיקה ומעוררים מהומה וארדן כבר נפגע בפרשת גל הירש. זה הספיק לו. אז הוא המליץ על אדרי, שאותו הכיר מקרוב בחודשים האחרונים שבהם הוא משמש מנכ"ל משרדו. עכשיו גם על אדרי קופצים. ארדן ימתין בסבלנות. 

בעודו ממתין, צריכה המערכת לבדוק את קונספט הפוליגרף מחדש. לא ייתכן שייכנסו לאנשים לחיים ברמה כזו, בהיקף כזה, ובעיקר לאורך עשרות שנות הקריירה שלהם. לא יכול להיות שמשהו שנאמר או נעשה לפני 28 שנים, ואינו במתחם הפלילי, יהרוס לאדם את שמו הטוב וחייו. אם זה כל כך נכון, אדרבא, יונהג הפוליגרף התעסוקתי גם בשב"כ, במוסד, בצה"ל, בפרקליטות, בלשכת היועמ"ש, במשרדי הממשלה, בלשכת ראש הממשלה. הרי גם משם יש הדלפות. אז קדימה, נראה אתכם.

4 הדרבי של בת ים: הבחירות בבת ים הן סרט. צביקה ברוט, עיתונאי לשעבר, התחיל את המסע בלי שום סיכוי. בסקר הראשון שנעשה בעיר הוא זכה ל־8% התאמה לראשות העיר, שנשלטה בידי ראש עיר מכהן פופולרי בשם יוסי בכר, שנתמך בידי ראש עיר מיתולוגי ואהוב מאוד בשם שלומי לחיאני. ברוט קיבל את מועמדות הליכוד, אבל אף שבת ים היא עיר ליכוד מובהקת, אותיות הרשימה הן לא פקטור משמעותי. ואז הגיע סרטון התמיכה של בנימין נתניהו, מלך בת ים, בראש העיר בכר. זה נראה חתום וסגור.

הייתה שמועה שנתניהו שמע שברוט עבד עם מומו פילבר. שמועה הייתה, פילבר לא. האסטרטג של ברוט היה משה קלוגהפט, מי שהריץ בזמנו את נפתלי בנט. מי שחילצה מנתניהו את הסרטון היא חני בליווייס, האישה החזקה בסביבתה של הגברת, שלמדה בכפר הירוק לפני שנות דור עם לחיאני, הפטרון של בכר. כך או אחרת, ברוט מצא את עצמו בתוך הליכוד, אבל נגד נתניהו. גדעון סער לעניים.

נכון, זה הזמן שבו סער המקורי הוכנס לתמונה. מטה ברוט התקשר לסער. זה היה, כנראה, רעיון של קלוגהפט. ביקשו סרטון תמיכה. לסער לא הייתה בעיה. כל מועמד ליכוד שביקש ממנו סרטון, קיבל. הוא החני בליווייס של עצמו. אז יוסי בכר קיבל סרטון של ביבי, צביקה ברוט גמל בסרטון של סער. נהיה דרבי בבת ים. הקטטה הזו העיפה את ברוט קדימה. ערב הסרטונים הוא נאבק ראש בראש עם אלי יריב (מפלגת העבודה) על עלייה לסיבוב שני מול בכר, שהוביל בבטחה. ברגע שפרצה פרשת הסרטונים, זינק ברוט קדימה ועלה לסיבוב השני עם 31%. ועדיין, סיכוייו לנצח את בכר, שקיבל 35%, נראו קלושים. בסוף, ביבי בצד שלו.

ברוט וסער. צילום: מוטי ב.

בין הסיבוב הראשון לשני התנהג גדעון סער בדיוק כפי שהתנהג בין הסיבוב הראשון לשני בבחירות לנשיאות. גם אז, הוא וביבי עמדו זה מול זה. סער הריץ את ריבלין, וביבי את מאיר שטרית. סער, מספרים במטה ברוט, סגר דיל עם החרדים (800 קולות נטו), וביום האחרון לפני הבחירות גם עם יאיר לפיד, שהריץ בבת ים מועמד מסקרן בשם ירון לוי שגרף למעלה מ־7% בסיבוב ראשון.

הקמפיין של ברוט היה חכם. יום אחרי הסיבוב הראשון הוא ישב עם הצוות שלו ושאל אם כדאי להתעקש על סרטון תמיכה של ביבי. "לא", אמרו לו, "צריך לשמור על עניין האהוב הנבגד. האנדרדוג". זו הייתה החלטה חכמה. הססמה בסיבוב השני הייתה "רק הבת־ימים יחליטו". על הראש של נתניהו, בכל הכוח. בדרך הזו הפך ברוט את ביבי לקמפיינר שלו. בת־ימים, כך מתברר, לא אוהבים שמכתיבים להם מה לעשות (כחולוני, אני מכיר את זה מקרוב). ברוט עצמו (איני מכיר את האיש) התגלה כאדם חרוץ באופן יוצא דופן. הוא ענה לכל מי שפנה אליו בפייסבוק, באופן אישי. מדובר באלפי פניות. זה עשה באזז אדיר בעיר. הוא גם טיפוס טוב לב עם סבלנות ברזל. תכונות נדרשות למי שרוצה להיות ראש עיר.

התוצאה של ברוט מדהימה. מפיגור 35־31 הוא הפך את היוצרות, קיבל מעל 64% וניצח ראש עיר מכהן בפער של למעלה מ־30% (הניצחון הכי גדול במוניציפלי). מתברר שהבת־ימים באמת לא אוהבים שמכתיבים להם. לכנס הניצחון הגיע גם גדעון סער. כששאלו אותו למה התאבד על בת ים, ענה: "בת ים חשובה לי. גאולה בת־ימית לשעבר". 

5 חייזר האפוקליפסה: נציב קבילות החיילים היוצא, האלוף במילואים יצחק בריק, ממשיך להתרחק מהאטמוספירה ולקנות לעצמו מעמד של חייזר. אחרי האין ספור סיבובים על הראש של הרמטכ"ל, ממשיך בריק במסע הצלב ושיגר מכתב התרעה אפוקליפטי נוסף לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. 

הפעם, שלא כרגיל, ובאופן נדיר לגמרי, ענתה הוועדה בהודעה משל עצמה, שבה היא בעצם מגבה גיבוי מלא את הרמטכ"ל. בהודעה מפורטות כל הודעותיו של בריק לוועדה, וכל הפעולות שעשתה הוועדה בעקבותיהן. יו"ר הוועדה, אבי דיכטר, הורה על קיום בדיקה מעמיקה של טענות  המבקר. בראש צוות הבדיקה הועמד מי שמבין בנושא, ח"כ עמר בר־לב. ועדת החוץ והביטחון מפרטת, בהודעתה, את עשרת המפגשים והסיורים בימ"חים ובבסיסים שביצע הצוות הזה, כולל שיחות עם נגדים ועם אנשי קבע ואזרחים עובדי צה"ל ומי לא, בכל התחומים שעליהם דיבר הנקח"ל. הוועדה התרשמה, לפי דבריה, "מפתיחות רבה של צה"ל בכל הרמות, ומשיתופה בכלל ממצאי המוכנות למלחמה. יש לציין, כי כל בקשות הוועדה למפגשים ולסיורים נתקבלו ע"י צה"ל בחיוב. כמו כן, הועברו לרשות הוועדה גם דוחות של מבקר צה"ל ומבקר מערכת הביטחון".

אם זה היה תלוי בי, את דוחותיו ומכתביו של הנקח"ל צריך להוריד מסדר היום, עד שלא ילמד כללי נימוס והתנהלות ומקצועיות בסיסיים וישגר אותם, קודם כל, לנשוא הביקורת שלו, הרמטכ"ל המכהן של צה"ל.

bencaspit5@gmail.com