"אבא, לאן אתה נוסע?"
אני יורד לאילת, חיים שלי, אני משדר משם.
"ולמה אתה לא לוקח אותי איתך?"
כי זו עבודה, גיאצ'ו, ולא באים לעבודה ילדים אחרים. יהיה לך נורא משעמם.
"לא יהיה לי משעמם. תיקח אותי ותראה, אני אסתדר".
גיאצ'ו, אם לא הייתי חייב להיות באילת, לא הייתי נוסע. האמן לי שאתה לא מפסיד כלום.
"מי יאסוף אותי מהבצפר? כי אני אעשה בלגן! אל תגיד לי אחרי זה, למה אתה חייב לשגע אותי".
שמע, אני מבקש ממך שתתנהג יפה לכרמלה. היא מטפלת בך יפה. תתנהג יפה ואני אקנה לך מתנה יפה. בסדר?
"בסדר, אבא. אני אחשוב מה אני רוצה ואני אגיד לך. אמא תתקשר אליך בוואטסאפ. אתה תראה אותי, ותבטיח לי שאתה מביא לי מה שאני מבקש. בלי שטויות, אבא".
בסדר, אני מבטיח.
# # #
12 שנה מתקיים כנס התקשורת של אגודת העיתונאים באילת. 12 שנה מצליח מנכ"ל האגודה, יוסי בר־מוחא, להוריד את התקשורת לאותו מלון, "הרודס", לקיים פאנלים שבהם אנחנו מקשקשים את אותן שטויות, משפשפים לעצמנו את האגו עד כמה אנחנו גדולים וחשובים - אף שמצב הטיפשורת על הגבות במקרה הטוב, או על הגחון כשאומרים אמת.
הסיפור שלי עם בר־מוחא מתחיל לפני הרבה שנים. שנינו עבדנו ב"הארץ" וייצגנו את העיתון באגודת העיתונאים. האגודה הספיקה לשלוח כמה מנכ"לים לכלא על קצת גניבות, יחסים עם קטינות ושאר ירקות. ואז יוסי החליט שהוא רוצה להתמודד על תפקיד המנכ"ל.
יוסי היה תחקירן במוסף "הארץ". הוא לא פחד מאף אחד, ועל אף היותו דתי, פירק חצרות של רבנים מושחתים. אהבתי את הקטע שהוא הולך עם האמת שלו עד הסוף ובכל מחיר. והוא תמיד אהב את העסקנות. פצחנו בלובי אצל חברי הוועד המנהל למינוי שלו. 16 דרעקטורים בוועד היו צריכים לבחור מבין 12 עיתונאים שהגישו מועמדות.
הם לא אהבו את הגישה הישירה שלו, ובעיקר את השם בר־מוחא. בפגישות הקומבינה שקדמו להצבעה אמרה לי גברת מהודרת מהוועד: "איך אתה משווה אותו למועמדים טובים ממנו? יש לנו כאן אנשים שעשו משהו בחיים, אפילו היו במוסד או בשב"כ. מה עשה יוסי? בן של שוחט מנשר".
וואו, אני נפעם כ־ו־ל־י, יקירתי, אבל הנה החדשות ועיקרן תחילה: לא מעניין אותי מה עשה אבא שלו (שאגב, היה רב בנשר, לא רק שוחט). הוא אדם ישר שלא יכניס אצבע לקופה, לא יעשה עסקת קומבינציה עם קבלנים על בית סוקולוב, ויש לך ולחברים שלך אפשרות אחת: למנות אותו. או שאין מנכ"ל, ואנחנו נפרק את כל המוסד המושחת והרקוב הזה. אין גוף חוקר בארץ שאני לא אכניס לכאן.
לפני ההצבעה עשינו גם אנחנו פוליטיקה של ריקבון, כדי ליצור בלוק חוסם, אבל חששתי גם מהשותפים שלנו, כי בתוך עמי אני חי.
כל המועמדים הגיעו להציג את מרכולתם בפני הדרעקטורים. ואז הגיע הרגע להצביע. פתאום הגיעה דרישה להצבעה חסויה, כי ככה אנחנו העיתונאים, חלאות־על־אמת. היה קרב לש"ב (לוחמה בשטח בנוי) קצר ומטונף, שכלל שאגות וקללות. ההצבעה הייתה גלויה, בר־מוחא ניצח בהפרש של קול או שניים. יצאתי החוצה מותש, הוא קפץ עלי בחוץ, חיבק אותי ואמר שלעולם לא ישכח מה שעשיתי בשבילו. הוא עד היום לא מבין שזה לא בשבילו, זה בשבילנו. והאמת היא שהוא לא שוכח.
לאגודת העיתונאים אין שום כוח משמעותי מול המעסיקים, אבל לפחות בר־מוחא מקדיש את זמנו לרווחתם של אלה שזקוקים לסיוע, ומפיק כמובן את הכנס מדי שנה.
# # #
פרשתי מהאגודה אחרי הישיבה הראשונה שבר־מוחא ניהל. בין לבין הספקתי לבטל את החאווה של מכבי ת"א בכדורסל, שכללה 50 כרטיסים בשורה 16 בשער 9 בהיכל הספורט, שחולקה בין כלי הטיפשורת לפי מפתח מושחת, במשך יותר מ־30 שנה. זה ההישג היחיד שלי כדרעקטור בחיי. כולם כעסו עלי, אבל נהניתי מכל רגע, כי גם אני מאוס.
השנה נוסף לאירוע משהו. תוכנית הספורט שאני משתתף בה ברדיו 103 זכתה בפרס בלה־בלה של משהו. החלטנו להקדיש את הפרס לזכרו של מאיר איינשטיין ז"ל, שייסד את התוכנית ב־1 ביוני 2011 ושידר בה עד שלושה שבועות לפני מותו, ב־24 במרץ 2017.
בר־מוחא התקשר וביקש שאשתתף בפאנל שנקרא "תעודת זהות" על חוק הלאום. אמרתי לו: בנאדם, אני לא מתאים. אני אפילו לא תושב קבע בפאשיסטן. אתה מכיר אותי, אני אקבל את הסיבוב בראש, יבוא הפיצוץ ואני אקלל את כולם. בשביל מה אתה צריך את זה?
"אני רוצה אותך", הוא השיב, "תגיד מה שבא לך, אף אחד לא יחסום אותך, אני מחייב".
בסדר, אגיע. אתה נודניק כפייתי.
וכך ביום שני מצאתי את עצמי בשדה דב, עם עוד מאה קשקשנים שלקו בהרעלת אגו קשה. אני באמת לא מבין את ארקיע. אתם מטיסים אנשים שתופסים מעצמם גדולים מהחיים, ומשאירים אותם שעה בשני אוטובוסים מתחת למטוס - רק כי לא הביאו את הניירת של הטיסה לקברניט? לא נערכתם להטסת הסחורה הזו? כמובן שהג'מעה חיסלה את החברה בטוויטר, מהאוטובוס.
אני דווקא השתעשעתי מהאירוע, ותכננתי איך לשכנע את נהג האוטובוס שיאפשר לי לצאת, כדי שאעשן סיגריה ליד הגדר. ואם כל השדה יתפוצץ בגלל אדי הדלק? נו, מה לעשות? זה מה יש. אבל לקיתי בהתקפת טוב לב, אז ויתרתי.
ב־ר־ו־ר שהקפטן התנצל, וארקיע שלחה לנו מכתב יפה לחדרים, אבל ההשמדה הרי כבר נעשתה. פגשתי בלאונג' במלון הרבה קולגות, שנשבעו לי בנקיטת חפץ שהם לא סוגרים יום בלי להאזין לתוכנית. אם זה היה נכון, היו לנו 250 אלף מאזינים לפי הסקרים. ככה זה כשאין מע"מ על הבטחות שווא. ברור שגם אני משתתף מיומן במופע הרמייה, והצהרתי שגם אני רואה ומאזין, או במוקלט או באפליקציה. רק חבל שאין לי שום אפליקציה שאני יודע להפעיל. חחחחחח.
הגעתי לפאנל. זיהיתי מיד את יגאל דילמוני ממועצת יש"ע, שמזמן הוגדרה אצלי כארגון הפשע והרשע, ואת התועמלן הבכיר ד"ר דרור אידר, עורך מדור הדעות וכותב בחינמון של שלדון.
הם התחילו לקשקש כמה חוק הלאום הוא טוב לבני מיעוטים, שהוא חוק קדוש במצוות אלוקים־כי־טוב־הוא־ליאהוד, שזו הארץ שלנו, וחס וחלילה מה יקרה אם העראברים - שומו שמיים - יעשו כאן איחוד משפחות רחמנא ליצלן. הייתי קשוב, חמוד וסימפטי לנאמר, וחיכיתי שייתנו לי לקשקש קצת. זה לא קרה, אז השתלטתי על השיח, כי בלשאוג אני ממש טוב, ושאלתי את הפאשיסטים אם גם העראברים משוכנעים שהחוק טוב להם - בעיקר סעיפון השוויון.
הם צעקו גם, ומהקהל צרחה איזו פרחה שזו הארץ שלנו כי כבשנו אותה. להגבהת כדור כזו לקו השער חיכיתי.
נכון, גבירתי, שכבשנו, אבל האבות המייסדים, ביניהם אמא ואבא שלי, עשו עבודה ממש חלטורה. הם לא גירשו את כל העראברים ו/או הרגו אותם, ותקעו אותנו עם הבעיה. עכשיו יש לנו כאן יותר מ־21% כאלה ב"אוכלוזייה", וזה רק מבוא שהם יהיו 30% בעוד 20־15 שנה, כי הם מאמינים בסקס יותר מהיאהוד.
היה בלגן גדול, כפי שאני מאוד אוהב. צעקו עלי שאני שמאל בוגדני, וממש לא שולט בחומר, שזה גם נכון, חוץ מהשמאל שאף פעם לא הייתי, כי אין פה שמאל, אלא אם מישהו יראה לי איפה הוא גר. דילמוני זה טיפוס שמביא לי את הסעיף, אז אמרתי לו שבגלל כמוהו אני מתבייש להיות יהודי והוספתי: תגיד לי, יגאל, שרפתם איזה ילד עראבר היום? איך זה מריח ילד עראבר על הגריל? כי לא הרחתי עוד.
"אתה נרקומן", הוא אמר, "תתבייש".
הודיתי באשמה מיד, אפילו לא ביקשתי הנחה של מכור־נקי, כי יגאל צודק. כשאתה משתמש, נפגע לך חוש הריח, בדוק.
כאשר דיברנו על המושג "שוויון", תהיתי בקול אם אפשר קודם שוויון אצל היאהוד, לפני שאנחנו מחנכים את בני הדודים העראברים. למשל, מפריע לי קצת שחלק מבני ישיבות ההסדר של הציונות הדתית הלבנה והטהורה משרתים רק 17 חודשים בצה"ל. וגם מהחניוקים הטהורים רק 11% מתגייסים לצה"ל. זה שוויון זה?
ד"ר אידר השיב ואמר שאני טועה: "יש עכשיו שיפור גדול בגיוס החרדים. וגם הביינישים משרתים במילואים".
נו, טוף, זה קצת עשה לי רע בקופסה, אז אמרתי לו: שיירץ שכמוך! וחילונים לא משרתים במילואים?? מה זו התשובה הזו? למה אבא שלי, אני והבנות שלי שירתנו שירות מלא בצה"ל, אבא עשה מילואים עד גיל 55 ואני הושלכתי מהמילואים בגיל 47, ואתה מספר לי שביינישים עושים מילואים? תודה רבה לך. באמת תודה על ההקרבה והתרומה.
היה בוקה ומבולקה, צרחות ועניינים. בר־מוחא נאלץ להתערב ולהרגיע את הקהל, שהורכב ברובו מ"טהורים", שנורא פוחדים מעראברים, וכואב להם שהאחרונים לא פוחדים מהם.
נמאס לי לריב, אז יצאתי החוצה לדפוק סיגריה, ולהתענג תוך כדי על נפתלי הגבר, איילת הצדיקה ומירי הכסילה. אני באמת אוהב את הממשלה הזו, בעיקר את ההתבטאויות של חברי קולקציית האפסים הזו.
חבל שנפתלי הגבר לא יהיה שר ביטחון. נורא רציתי שצה"ל יהפוך לצבא־ההגנה־לשם, אבל הוא נותר בחינוך המסכן הזה, וביבי ישתה לו את כל האלקטורט, ממש או־טו־טו. ומירי? וואו, היא משהו מדהים. האמת בשבילה היא רק המלצה בלתי מחייבת, ואם צריך לשקר קצת על בני גנץ כדי שלא ישתה למפלגה שלה איזה מנדט, למה לא? כשאתה דייר באגם הדרעק, אתה יכול לשקר הפקר־הפקר־פטרושקה, עובדה. אני מחכה כבר שחוק הנאמנות בתרבות שלה יעבור וגם ייושם. יהיה נחמד לבלות בעתירות לבג"ץ שיפרק לה את החוק, והיא כבר לא תהיה התרבותניקית שלנו, כי היא בדרך קדימה לקיבינימט הביטחוני־מדיני. ביבי באמת זקוק לה שם, היא תוסיף המון.
# # #
זה היה רגע טוב לברר מה קורה עם הצדיק שלי. האמת שגם התגעגעתי. אז התקשרתי לכיפוש.
נו מה קורה, מותאק?
"אל תשאל. כרמלה רדפה אחריו שעתיים בחצר בית הספר. בסוף הוא הגיע והם צעדו ברגל הביתה. פתאום הוא ברח לה ונכנס לקאנטרי קלאב. ברור שהיא לא תוכל לתפוס אותו, אז דיברתי עם המנהל של המקום, שישים עליו עין עד שאגיע. אני מקווה שאתה עושה חיים מאמי. אני מ־פ־ר־ג־נ־ת לך ואני אסתדר. רק שיהיה לך טוב".
כיפוש אני מזהה איזה מנעד של כעס בקול, או שהעובדה שאני חירש באוזן שמאל מטעה אותי.
"לא, בחיי שלא. רק תבלה".
טוב, כשתלכדי את הילד אני רוצה לדבר איתו. מה להביא לו מתנה?
"אתה לא מביא לו כלום", פסקה הפדגוגית. "הוא בעונש. אתה יודע מה הוא אמר לי אתמול כשגערתי בו? 'אמא, הנה הארנק שלי, מהכסף שאבא נותן לי. קחי כמה שקלים, רק תחייכי'. אני חולה על הילד הזה. הייתי צריכה להסיט את הראש כדי לא להתפוצץ מצחוק. אני לא יכולה לכעוס עליו".
בסדר, אני בטוח שתמצאי פתרון פדגוגי למצוקה הזמנית. מזל שאני לא שם, כי הייתי חותך ורידים מעצבים. אבל יש לי הרבה אמון בך שתסתדרי.
# # #
הלאה. הגיע הערב והלכנו לקבל את הפרס בשביל מאיר. שמענו את נימוקי הוועדה, לחצנו ידיים למכובדים מהוועדה, ואמרתי כמה מילים: מאיר איינשטיין היה עיתונאי בנשמתו. כבר לא מייצרים הרבה כאלה שהם עיתונאים־שדרים. הוא היה מקצוען שהקפיד על כל מילה שנאמרה, והקפיד לחתור לאמת - כמובן האמת שלו. על אף שאנחנו מקפידים לציין ליד שמו זצוק"ל, צדיק הוא לא היה. הוא היה דיקטטור פר־סיי, וכולנו היינו הסנג'רים שלו. מאיר שנא פרסים והוקרה. אם היה בחיים, אין מצב שהיה מגיע לכאן. הוא היה אומר: "אתה בוזה אותי. לך גמד, לך תקבל פרסים מהעסקונה שלך". אז היום, עכשיו, זוט ההזדמנות שלנו לעשות מה שבראש שלנו, הוא בטח מחייך מלמעלה. תודה רבה לכם.
הרדיו הכין קולאז' מדבריו, שהחל בהודעה שלו לציבור על מחלתו הקשה בשידור הטלוויזיה האחרון שלו.
התרגשתי, כי נזכרתי שאמרתי לו כאשר דעך מהמחלה האיומה, שהוא האיש היחיד שאני מכיר שימות מבושה. הוא אף פעם לא דיבר על המחלה, מעולם לא שהה יום בבית חולים, רק בבית. כאשר איבד את יכולת הדיבור, זה היה רק עניין של זמן, והזמן נמשך שלושה שבועות.
האמת שאני מתגעגע לעריצותו. רציתי לבקש מעל הבמה מבר־מוחא ולהקתו שיקראו לפרסי הרדיו על שמו, בכל זאת הוא נתן 40 שנות רדיו. אבל חששתי שבר־מוחא ימנף את הרעיון לבקשה ו/או תנאי שבשנה הבאה, נזמין 12 חדרים לרדיו 103, במקום 8 חדרים השנה. הרי אני מכיר אותו.
# # #
יאללה הביתה. מגיעים לטרמינל באילת, מדווחים על שעה איחור בהמראה. אולי שוב הניירת של הטייס לא הגיעה. באסה. אחרי שעה מודיעים לנו שנטוס, אבל לבן גוריון, שזה עוד שעה בהסעה לשדה דב. עד כאן רבותי. יש איטריות שאני מעכל ויש שלא. הודעתי למנהלת התחנה שאנחנו נטוס בטיסה הבאה לתל אביב. היא אמרה שייתכן שזה יקרה רק בערב. אמרתי שאני לוקח את הצ'אנס שזה יקרה לפני. וזה אכן קרה. הגענו לפני אלו שטסו לנתב"ג. חבר'ה נחמדים בארקיע, באמת, אבל לא כל מי שעשה כסף ממכירת ג'ינסים בעולם יכול לנהל חברת תעופה. עובדה.
בבית פגשתי את הצדיק הקטן, ששמח לקראתי.
"אבא התגעגעתי אליך. מה הבאת לי?"
הבאתי לך תיק, כי אמא אמרה לי שלא התנהגת יפה.
"נכון אבא. המוח שלי לא כל כך בסדר. אז אתמול הייתי בעונש, קצת זמן בחדר בלי מחשב, ועכשיו אני מתוקן. באמת אבא".
חיבקתי אותו בכוח. אי אפשר לכעוס עליו, ונדמה לי שהוא יודע את זה.