ארבעה אסונות קשים פקדו את שלמה אראל בדרך חייו הארוכה. בהיותו בן 10 נהרג אביו חיים אנגל בתאונת דרכים. זה היה ב־1930. בהיותו בן 80 נרצחה בתו גיליה בידי בן זוגה לשעבר. זה היה בשנת 2000. כמפקד חיל הים במלחמת ששת הימים ולאחריה, אירעו במשמרת שלו שני אסונות ימיים כבדים.
 

באוקטובר 1967, אח”י אילת טובעה מול חוף פורט סעיד ו־47 ממלחיה  נספו, ובינואר 1968 טבעה הצוללת דקר, וכל 69 מלחיה אבדו. יש להזכיר בנוסף כי ביומה הרביעי של מלחמת ששת הימים אירעה התקיפה האווירית, עקב טעות בזיהוי, על ספינת הביון האמריקאית “ליברטי” מול חוף 

אל־עריש. 34 מלחים אמריקאים נהרגו.
 

חיל הים לא התבלט במהלך מלחמת ששת הימים, אבל ידע להרתיע את חיל הים החזק של מצרים, שלא יצא מנמליו. בכך הזרוע הימית שלנו, תחת פיקודו של האלוף אראל, אפשרה לחילות האוויר והיבשה שלנו לקטוף את הניצחון הגדול. כתב  נכון אחד העיתונאים לאחר שאראל העביר ב־1968 את הפיקוד על הזרוע הימית של צה”ל לידי מחליפו האלוף אברהם בוצר: “אין חולק על כושרו הפיקודי של האלוף שלמה אראל, על מנהיגותו, מומחיותו ומקצועיותו. דומה כי רק דבר אחד חסר לו – מזל”. 
 

ועם כל האסונות הללו - האריך אלוף שלמה אראל חיים, וזכה לנשוק לגיל 98, כשהוא צלול וערני לחלוטין, פעיל בחיים הציבוריים, מגיב במאמרים ובעיתונים בעניינים ביטחוניים, וזאת כחמש שנים לאחר פטירת רעייתו שרה.
 

“אבא שלי בא מן הים”, כך פתח אודי אראל, אף הוא איש חיל הים, את הספדו לאביו, בהלוויה הצבאית המתוקתקת שנערכה לאלוף אראל בשבוע שעבר, כראוי וכיאה לו. ואכן, מאז גיל 16, עת למד בשנים 1936־1938 את רזי הימאות בבית הספר לימאות של בית”ר באיטליה, ועד ימיו האחרונים כאשר עוד שייט להנאתו ביאכטה בין נמלי הים התיכון, הקדיש שלמה אראל את חייו למה שהגדיר: “המאבק למען הכרה בים כעורף האסטרטגי של ישראל ולמען בניין הכוח היומי שיוכל לשלוט במרחב זה”.
 

מניסיונו המר במלחמת ששת הימים הגיע למסקנה שהחיל זקוק להתחדשות, לספינות קטנות ומהירות, נושאות נשק קטלני, שיודעות לעקוץ, או במילים אחרות – סטי”לים. את פרי עמלו זה ראה – כפי שציין הבן – בניצחונות המפוארים של חיל הים במלחמת יום הכיפורים. אמרת סטי”ל - אמרת שלמה אראל.

ישר הדרך ונאמן הדרך, הימאי ש”כבש את הים”, כביטויו של ז’בוטינסקי, והיה דמות מרכזית בתחיית הימאות העברית שמרכיב מרכזי בה מילאה תנועת ז’בוטינסקי, אימץ אראל את  הסיסמה  “מעולם לא נוצח עם ששלט בים” וחינך לאורה. הוא אולי המפקד שאחראי יותר מכל אדם אחר לכך שצה”ל, בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים, יישם אמירה זו של אדמירל אמריקאי בשם מאהן. 
 

הוא הלך לעולמו כאשר מתלהט בתוכנו הוויכוח סביב פרשת רכש הצוללות מגרמניה, והחשדות בשחיתות שמתלווים לכך. כבר לפני 16 שנה נתן ביטוי פומבי לחשיבות הצוללות המתקדמות ככלי מרכזי בהגנת המדינה וכחלק מרכזי במערך ההרתעה האסטרטגי. במאמר מעמיק ברבעון “האומה”, הוא מתאר צוללת שיכולה לשגר טילים בליסטיים ממעמקי הים. “פריסה של צוללות במרחב הימי תעניק למדינה עומק אסטרטגי וכושר ‘המכה השנייה’, ההופכים את ההרתעה לוודאית”, ציין. 
 

וכמו קונטרה לרכש הנוכחי של צוללות במספנה בגרמניה – כתב: “אין לפסול את האפשרות של בניית צוללות בארץ בעתיד הנראה לעין, ולהקטין בכך את התלות המדינית בנושא העשוי להיות חיוני לביטחון ישראל... בניית צוללות מסובכת שבעתיים מבניית סטי”ל, אבל בשנות ה־60 איש לא האמין ביכולתנו לבנות סטי”ל”. ואת מאמרו משנת 2002 סיים במשפט זה: צוללת מתוצרת ישראל – “זה צריך להיות האתגר לחיל הים בעשור השני של האלף השלישי”.
 

אלוף הימים שלנו שלמה אראל הלך בעשור השני של האלף השלישי, והותיר אותנו עם חזונו, חזון בניית צוללות במספנות ישראל שעדיין לא התגשם, ובוודאי גם החזון – המצפה אף הוא להתגשמותו - של ניקיון כפיים, של טוהר מידות, בכל הקשור לרכש ביטחוני. הוא היה מופת של הדר ז’בוטינסקאי, של נכונות ללחימה ולהקרבה, של אהבת המולדת, של הקדשת “בכל נפשך”  למען ביטחונה ועתידה של המדינה.