תשמעו סיפור.

אבא שלי קנה טלפון חדש בארצות הברית. אחרי חצי שנה הטלפון פתאום שבק חיים, ובעלי לקח אותו לתיקון במעבדה גדולה שהמשרד שלו עובד איתה. במעבדה לא הצליחו לתקן את הטלפון, אז החלטנו לחכות לנסיעה הקרובה לארצות הברית כדי להחליף אותו במסגרת האחריות, שכן עוד לא עברה שנה מקנייתו. בינתיים, אבא שלי ניסה לתת אותו לטכנאי נוסף שהוא קיבל לגביו המלצה, אבל גם הוא לא הצליח והחזיר לאבי את הטלפון באותו מצב אחרי יומיים. הטוויסט הגיע כשנסענו לארצות הברית ונכנסנו לחנות, מצוידים בטלפון בקופסתו המקורית, ואז התברר שהמספר הסידורי של הטלפון שהיה בקופסה לא מתאים לקבלה, ולכן לא ניתן להחליף אותו לאחד חדש. 
 

הלכה האחריות, הלך הכסף, וכשבישרתי על כך לאבא שלי ראיתי אותו בהתחלה מתבלבל, אחר כך מתרגז, אבל לאט־לאט הרוגז הפך למבוכה ולדכדוך, אפילו לסוג של דיכאון. העניין היה ברור - כל האייפונים נראים אותו דבר, במיוחד לאנשים מבוגרים, והטכנאי פשוט החליף את הטלפון כי הייתה לו דרך להרוויח מזה. לאחרונה אני מרגיש שזה קורה לי כל הזמן, אבא שלי אמר. אנשים מנסים לנצל את חולשתי, פתאום אני נראה להם ״זקן״. זה אף פעם לא קרה לי לפני כן.
 

בעיניי, אבא שלי אינו זקן. נכון שהוא כבר לא צעיר (בעצם, גם אני כבר לא מי־יודע־מה צעירה), אבל טפו־טפו הוא במצב מצוין - ספורטיבי, מעורה, פעיל, כותב, מבלה עם הנכדות, לא קופא על שמריו. מה שכן, גם אני חשה שמשהו קרה לו לאחרונה. משהו באמת השתנה אצלו, אבל בעיקר בתפיסה: הדרך שבה הוא רואה את עצמו השתנתה.
 

אז איך הסתיימה תעלומת הטלפון? אבא שלי התקשר בנחישות לטכנאי שלא הצליח לתקן, ודרש ממנו לספק לו טלפון חדש, שכן בגללו הפסיד את האחריות. הטכנאי גמגם, אחר כך הכחיש, ובסוף אמר שיבדוק ויחזור. בינתיים, שלחתי את הטלפון שוב למעבדה הגדולה כדי שיבדקו שם אם מדובר בטלפון אחר מזה שנמסר אליהם במקור, או שרק חלק ממנו הוחלף. שלחתי להם את המספר המקורי שהופיע על הקבלה, ואחרי כמה דקות הם שלחו אס.אם.אס - סליחה, זה אותו הטלפון, אבל מתברר שהיה אצלנו בלבול והכניסו לטלפון שלכם מגירת סים של טלפון אחר. מצאנו את המגירה עם המספר המקורי, מתנצלים על הבלגן.
 

נו, אתה רואה, אמרתי לאבא שלי, לא רימו אותך, ואף אחד לא ניצל את חולשתך. זה בסך הכל סיפור על מעבדה ברדקיסטית, וכן, זה מעצבן, אבל נמצא דרך לפתור מולם את העניין, ואין לזה שום קשר לגיל שלך. היה שווה שזה יקרה רק כדי שתראה איך התפיסה שלך היא זאת שמחלישה אותך, ולא המציאות. כדי שתבין איך התפיסה העצמית הופכת לנבואה שמגשימה את עצמה. 


קשישים בתור לחלוקת מזון. לאדם דרוש ערך, בכל שלב בחייו. צילם: יקי צימרמן

 

***
 

הגיל המבוגר, אם כן, דומה במובן מסוים לכל גיל בחייו של אדם. התפיסה העצמית והאמונות שלנו לגבי מי שאנחנו ומהו מקומנו בעולם, מעצבים את המציאות שאותה אנחנו חיים בכל שלב. מה שכן, בגיל מבוגר זה הופך קשה יותר, משום שאמונות - טיבן להתחזק. בני אדם מחפשים באופן טבעי אישושים לאמונות שלהם, ולכן אם לא נעשה מאמץ לפתוח את הראש לדעות חדשות ולא ננסה להפריך מדי פעם אמונות מסוימות, נלך ונתחפר בדפוסי החשיבה שלנו ככל שנתבגר. העניין הוא שבעולם שבו אנחנו חיים, לרוב האנשים קשה להאמין שיש יתרונות לזקנה. זה לא רק מפני שאנחנו נחשפים לסיפורים על אלימות ונוכלות כלפי קשישים; אנחנו רודפים אחרי הקדמה והנעורים כדרך חיים, ואם יש יתרונות לגיל מבוגר - אנחנו לא מדברים עליהם. 
 

בעולם שרודף אחרי יופי עם מזרקים נוטפי בוטוקס, הזקנה נתפסת אצל רובנו כנבילה. אני יודעת את זה גם על עצמי, למרות שאני עדיין לא זקנה. כשאני קונה פרחים לשבת אני מעיפה מבט ועוקבת אחריהם גם במהלך השבוע - בתחילה הניצנים סגורים, לאחר מכן הם מעיזים להיפתח, בשלב הבא הם פורחים במלוא עוצמתם ואחר כך מתחילים לנבול לאט־לאט, עד שצריך לזרוק אותם. בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי תוהה - באיזה שלב של הפרח אני נמצאת? הרי אף אחד אינו רוצה לנבול. מצד שני - קורה שאני שומרת ומייבשת זר עם ערך סנטימנטלי מסוים, והוא בתמורה משמר את היופי שלו ונושא איתו זיכרון מיוחד במשך שנים. אז אולי בכל מה שנוגע לזקנה, מה שדרוש לנו הוא פשוט פרספקטיבה שונה?
 

בעולם שמקדש מהירות, לא מספיקים להביט על מי שנמצא בשולי הדרך. בעולם שמקדש קדמה, ממעטים לבחון דברים עם מבט ממושך לאחור. כשאנחנו מדברים על זקנה, לרוב זה באופן שמחייב אותנו למאמץ - להתקרב או לעזור לקשיש כלשהו מתוך רגשי אשמה. אבל אני לא רוצה לרחם על אנשים מבוגרים, ואני בטוחה שגם הם לא מעוניינים ברחמיי. זה נכון שצריך להתחשב בהם, אבל כל גיל דורש התחשבות מסוימת, לא רק גיל הזהב. מה שכן דרוש לאדם זה ערך, וזה נכון בכל שלב בחייו. 
 

את הערך הזה לא צריך להמציא אצל אנשים מבוגרים - הוא קיים. צריך רק להסכים לראות אותו. כשאנחנו מתייחסים לעולם כמהיר וטרנדי וצעיר, אנשים מבוגרים רק מסתירים לנו את הנוף. יכול להיות שמתחת לפני השטח, הם גם גורמים לנו לתחושות של פחד, כי הרי כולנו נגיע לשם מתישהו. הם מזכירים לנו את הזמן הקצוב שניתן לנו ביקום, שאין לדעת מתי הוא יסתיים. זה לא נעים, ולרוב אנחנו מעדיפים להסיט את עינינו ופשוט להתעלם מזה.
 

אבל אם נסכים להביט אחרת, נראה שאדם מבוגר הוא לא מיושן ואנכרוניסטי, כי אם ספר היסטוריה מהלך. צבע שערו דהוי ועורו אומנם כמוש משהו, אבל בתוכו חיים אלפי סודות מרגשים, סיפורים על איך שזה היה לפני שהגענו, אף שנדמה לנו לא אחת שאנחנו יודעים הכל, כי ״קראנו״ או ״ראינו״ או ״שמענו״. בפיו רוקדות מילים שפעם היו ״הטרנד״ והסלנג והדרך העכשווית שבה דיברו. הזיכרונות שלו אומנם רחוקים, אבל עצם זה שהוא כאן אומר שלזיכרונותיו יש גם משמעות בחיינו. כל סיפור שלו יכול לתת לנו פרספקטיבה על חיינו, על הדרך שבה אנחנו תופסים דברים, על השורשים שנמצאים מתחת לגזע ולעלים.

החיים הם מארג עצום של פרטים. לרגעים נדמה שפיצחנו את צופנם, אבל ספק אם נצליח באמת להבין הכל בזמן המוגבל שלנו כאן. נזכה אם נצליח לפצח רק חלק, אבל בניגוד למה שנדמה לנו, הפיצוח לא יבוא מהמרדף אחר ״הקדמה״ וגם לא מהניסיון להיצמד רק למה שאנחנו מכירים ויודעים.
 

חלק מצופן החיים שכולנו כמהים לגלות נמצא בנעורים, אבל חלקו גם נמצא בזקנה. פיליפ קלודל טען באחד מספריו שדווקא בזקנה יש דברים שיכולים לתת לנו פרספקטיבה עוצמתית על השאלה האלמותית - מהם החיים?
 

״מה זה אומר להיות חי? כשאני נושם והולך, כשאני אוכל, כשאני חולם, כשאני משתין, האם אני חי עד תום? כשאני מרגיש את החום הבוער והרך בין ירכיה של אלנה שעוטפות אותי, רואה את עיניה מתהפכות בחוריהן כאילו סחרחורת חזקה הטילה אותה לפתע אל העולם, האם אני חי יותר? 
 

״מהי דרגת החיים הגבוהה ביותר, ומהו גופנו? לא לדאוג לו, לא להרגיש אותו, לא לחשוב עליו יותר מדי - האם זו המשמעות של להיות חי? או שמא להפך - אולי אני הכי חי דווקא כשהגוף מייסר אותי, מזכיר לי באלימות את קיומו, מתעלל בי, חומק ממני, מענה אותי, מכריח אותי להבין שאני משועבד לו, ושתודעתי המפוארת כבולה אליו, תלויה בו״.
 

אנחנו נוטים לדבר על זקנה ככורח, כצורך להיות סובלני, נחמד, חומל. אבל באנשים מבוגרים יש ערך. בזיכרונותיהם, במה שהם חווים, במה שהם יכולים לספר. תחושת ערך היא ודאי אחד מסודות החיים, והשגתה היא אחד המניעים הגדולים ביותר שלנו כבני אדם. אנו מחפשים לבנות את ערכנו מילדות, וממשיכים לבנות וללטש אותו גם בבגרותנו. כדאי שנכיר בכך שגם לאנשים מבוגרים יש ערך. שכדאי לנו להקשיב להם לא עבורם, אלא עבורנו. לא כמחווה של רחמים, אלא למען עצמנו. אם נכיר בערכם, גם אנחנו נרוויח, וזה יהיה הדבר הטוב ביותר שנוכל לעשות גם עבורם. ערך הזיכרונות והחוויות שלהם הוא יקר. אם נצית בהם את תחושת הערך הזו - היא תוכל לגרום לברק של משובה להבזיק בעיניו של זקן בן 95, ממש כפי שהיעדר ערך יכול לכבות את הברק הזה בעיניו של נער. 


מנכ"ל עמותת מטב ליאור שטרסברג. מעוררים את המודעות לתופעת בדידות בגיל השלישי. צילום: אלוני מור

 

למען המבוגרים


# פרויקט "מחזירים אהבה" נוסד על ידי עמותת מטב (ע"ר) הפועלת למען רווחת האזרחים הוותיקים בישראל. מטרתו היא לקדם את מעמד המבוגרים בחברה הישראלית, לעודד פעילות בין־דורית ולעורר מודעות ציבורית לתופעת בדידות בגיל השלישי והשפעותיה על איכות החיים. 
 

זו השנה הרביעית  ברציפות לפרויקט זה. הוא מתקיים במהלך כל חודש נובמבר, ויום השיא שלו הוא ב־29 בחודש, אז ייצאו רבבות ישראלים מכל המגזרים כדי להחזיר אהבה למבוגרים הקרובים אליהם, וגם לרחוקים. 
 

גם אתם מוזמנים לקחת חלק בפרויקט ולהגיע לבקר בן משפחה או שכן מבוגר, לצאת איתם לפעילות משותפת או להציע להם עזרה וסיוע או תשומת לב והקשבה, בתקווה שמהלך זה יהפוך לחלק מחיי השגרה של כולנו.