תתארו לכם עולם שבו אתם גרים באחת השכונות הפחות נחשבות של דרום תל אביב, אולי ביפו, אבל החברים שלכם גרים כולם ברמת אביב. הם, האנשים הטובים מהשכונה הרגועה בצפון העיר, מחבבים אתכם ברמה האישית, אולי גם מעריכים אתכם ברמה המקצועית, אבל לא ממש מבינים את שגרת חייכם, את מרקם היחסים העדין בתוך השכונה שלכם, את העובדה שלפעמים אתם צריכים, ובכן, לעמוד על שלכם - אם לבחור בביטוי עדין - כדי לקבל כבוד מסביב.
לא כבוד לשם כבוד, זה פחות חשוב לכם, אלא כבוד שהוא חיוני להישרדות במרחב שעלול להתהפך בתוך שניות. כשאתם מתארחים אצל החברים הצפוניים שלכם, השיחה קולחת וההבדלים מיטשטשים, אבל בסוף היום אתם חוזרים לשכונה שבה אתם גרים ונאלצים לעשות מה שצריך כדי לשרוד.
האפשרויות שלכם אינן מלהיבות: לעקור מהשכונה הבעייתית ולמצוא דירה בצפון, מה שקצת גדול עליכם כלכלית, אבל בעיקר רגשית. כאן נולדתם. האפשרות השנייה היא להכיר בעובדה שכל מה שתעשו כדי לשרוד לעולם לא יובן על ידי החברים שלכם, ומעת לעת תצטרכו לעשות את מה שצריך בידיעה שלא רק שהם לא יאהבו את זה, הם אפילו לא יגלו הבנה לצורך ההישרדותי שלכם.
אם תרצו, מדובר במערכת היחסים המורכבת שמנהל הליברל הישראלי עם העולם "הנאור": אנחנו רואים את אותם סרטים, קוראים את אותם ספרים, לובשים את אותה האופנה, אפילו מחזיקים באותן דעות "נכונות"; רק שההבדל בינינו לבין בן דמותנו בלונדון, ברלין או סן פרנסיסקו הוא שאנחנו מוכרחים להרוג את האויב בכל יום כדי להמשיך לחיות.
הפער הזה מעביר אותנו על דעתנו. אנחנו, שבנעורינו שמענו ביטלס והאמנו שכל מה שאנחנו צריכים זו אהבה, שגידלנו שיער ארוך, לבשנו ג'ינס קרוע ודפקנו מדי פעם איזו שאכטה שגרמה לנו לראות את העולם בצבעים אחרים ומיד אחד כך לחסל ערימה של במבה - אנחנו מפלצות עם דם על הידיים? אנחנו רוצחי תינוקות פלסטינים? עכשיו לך ספר לחבר האנגלי שלך שיצא איתך זה עתה מהקרנת הבכורה לסרט חדש של קן לואץ' שלפעמים זה או הילד הפלסטיני או הילד שלך.
הפער הזה מטריף אותנו כמעט עד כדי פיצול אישיות. אני מודה שברמה האישית אני מיטלטל בין רצון לחסל את כל תושבי עזה, עת הם מתענגים על בקלאוות לאחר פיגוע, לבין הבושה שמציפה אותי כשאני רואה דובון מִשחק מבצבץ מבין עיי חורבות. כי אחרי הכל, ילד שמחבק בפחד את הדובי שלו כשפצצה שורקת מעל, הוא קודם כל ילד - ורק אחר כך ערבי או יהודי.
בנימין זאב הרצל, האיש שחזונו הביא אותנו עד הלום, חשב שחזרת היהודים לארצם תהיה ברכה עבור רוב תושבי האזור. באמונה הנאיבית של בן התקופה הקולוניאליסטית, הוא סבר שהילידים ישמחו עם מי שיביאו חשמל לבתיהם, מי שתייה נקיים לברזיהם ורפואה מתקדמת לכפריהם. באוטופיה "אלטנוילנד", המסמך המכונן של האידיאל הציוני, הקיצוניים שמתנגדים לשיתוף הפעולה הם מיעוט. הבעיה היא שמדובר בהיגיון מערבי: במציאות מדובר ברוב.
אני לא מדבר בהכרח על הפלסטינים, אלא דווקא על מקרים שבהם תושבי רבת עמון יוצאים מכליהם בגלל צילום סדרה של נטפליקס על ישראל ברחובותיהם, או כשמלכת יופי ממדינה ערבית מעיזה להצטלם עם מקבילתה הישראלית - ועוד דוגמאות שמוכיחות שהם פשוט שונאים אותנו על עצם היותנו עצם זרה בגרונם, ואין זה משנה כמה התנחלויות נפרק כדי לרצות אותם.
הידיעה שאין סוף נראה לעין לסכסוך, גורמת לנו לבקש פתרונות אינסטנט: אצל השמאל מדובר בשלום מטאפיזי שאין לו היתכנות, אלא במצע מרצ. אצל הימין בפנטזיה על סבב אחרון שבסיומו יוכו אויבינו ויגורשו כליל. אפילו לימין המתון יש איזו כמיהה לשלום אוטופי שייכון אי–שם אחרי שנשכיל להעמיד את קיר הברזל ע"ש ז'בוטינסקי. החדשות המצערות הן שזה לא יקרה. החדשות המצערות עוד יותר הן שככל הנראה נדרשת כעת מכה קשה מצדנו על עזה, אולי גם על לבנון. החדשות הקשות באמת הן שיהיה לזה מחיר נורא, מס החיים במזרח התיכון ישתק את נתב"ג ואת הכלכלה, ממש כמו שחשש צחי הנגבי באותו ראיון–ביזיון.
לשמחת הערבים אין בישראל אף מנהיג שיסתכל בעינינו ויאמר: אני נדרש עכשיו למהלך קשה וכואב, כזה שלא רק יפיל חללים בשורותינו, אלא גם יהפוך אותנו למוקצים בעיני העולם עד כדי כך שאולי לא תוכלו לקפוץ השנה לשופינג. במקום זה אנחנו קונים זמן באמצעות תשלום מיליונים לאויבינו, כדי שיהפכו את הטילים על תל אביב למדויקים יותר בפעם הבאה שתגיע, מתוך אמונה נאיבית שאם נחטוף ראשונים, לפחות החברים שלנו ברמת אביב העולמית לא יוציאו אותנו מחוג החברים שלהם. "צלבנים", קוראים לנו אויבינו שזיכרונם הוא בן אלף. יש מצב שהם צודקים.