בשנת 1968 היה אלביס פרסלי בן 33 וסוס מת. הוא הפסיק להופיע ב–1961. הוא שנא טלוויזיה אך נעתר להזמנתו של פרנק סינטרה והשתתף ב–1960 בספיישל של הזמר הוותיק, שניצל את ההזדמנות להפגין את האמביוולנטיות המתועדת שלו כלפי אלביס. מי שהתניע באגן הירכיים שלו את הרוק'נרול ועטף בו טוב מאחרים שורשי גוספל, בלוז וקאנטרי, הניח לקולונל טום פרקר, מנהלו האישי שנפשו המסוכסכת ראתה את טובת לקוחו דרך ריבוי האפסים בחשבון העו"ש שלו, להוריד אותו לשוליים הרכים והלא רלוונטיים. קודם התנדב אלביס לקיים צו פטריוטי, נענה לצו גיוס מהצבא, הקריב את בלוריתו האייקונית לפני המצלמות כשהוא מחייך במבוכה ילדותית, חויל ונשלח לשרת שנתיים בגרמניה. שנתיים שנוכו מהקריירה שלו אך במהלכן פגש את פרסילה שאיתה התחתן ושילדה לו את בתו היחידה ליסה–מארי.
במקום להתמודד עם האופן שבו החל הרוק האמריקאי מוצא את קולו ומגדיר את ייחודו - כיוון שאלביס לא היה בטוח כלל שיצליח למרפק נישה בו - הוא הלך להוליווד. במשך כעשור השתתף אלביס ביותר מ–30 סרטים. כולם פצצות צמר גפן מתוק שניצלו בשקיקה את השילוב הנדיר שהתקיים בו: בעל הקול הגדול של דורו ששכן בחזות מצודדת, שנראה טוב בבגד ים, שידע להחזיק גיטרה ולא דקדק באיכות התסריטים שאותם קריין בהגשה עצית ומודעת לעצמה, שאותה הסתיר מאחורי חיוך 1,000 ואט עם שפה מעוקלת בהתרסה סקסית.
ב–1968 לבדה השתתף בסרטים ,Stay Away Joe Speedway ו–Live a Little, Love a Little. ראיתם אחד - ראיתם את כולם. מ–1965 לא היה לו אף שיר בעשרת המקומות הראשונים במצעדים. כשיצא "סרג'נט פפר" של הביטלס במאי 1967 הופיע אלביס בסרט הנחות Double Trouble. אלביס הבין שהוא קופץ ראש לאסלה כאשר התבקש במהלך הסרט לחקות תרנגול ולשיר "Old MacDonald Had a Farm". נאמר על הסצינה ההיא שגרמה לו לצרוח על קולונל פרקר "עד כאן!".
בחזית הביתית השתכשך אלביס בג'קוזי של הדוניזם דקדנטי בדיסנילנד בזעיר אנפין שבנה לעצמו בממפיס: גרייסלנד. שם התחבא מהעולם מוקף חבורה מפוקפקת של גברים צעירים שכונתה "המאפיה של ממפיס", ושעיקר פועלם היה לספק לאלביס את כל צרכיו הגשמיים שהיו רבים. נישואיו לא היו מוסד מונוגמי; נשים נכנסו מהשער הראשי והוברחו מהדלת האחורית. כדי להתגונן ממעריצות שנהגו לשרוט את אצבעותיו עד זוב דם בניסיון להסיר את טבעותיו, החל אלביס כורך עליהן פלסטרים.
קשה להבין איזו תועבה קיטשית היא גרייסלנד עד שמבקרים בה, מה שעשיתי לפני 20 שנה. מין טירה מקושקשת שכמו יצאה ממוחם של ארכיטקט שלקח LSD ומעצב פנים בעל חיבה ממארת לוורוד ולריפוד. אתה עובר בחדרים השונים, מתרשם מהריהוט המוגזם, מהערבוב המסמא של צבעים, מהפסלים מאת שוליות של מיכלאנג'לו שכנראה נרגמו למוות ומקברו של המלך שנראה כטורט וינאי, ומבין שלא הייתה כאן ברירה חוץ מאשר למות צעיר.
היו אלה חיילי המאפיה שלו שהאביסו אותו בבייקון, בעוף מטוגן, בהמבורגרים, בכריכים של חמאת בוטנים ובהרי פירה מכוסים ברוטב. אלביס בלס את כל אלה תוך כדי צפייה ב"סטאר טרק", סדרת הטלוויזיה האהובה עליו. והוא השמין. הצד הפחות מוכר שלו: הוא אהב לקרוא פילוסופיה, מדע ושירה. היה לו זיכרון פנומנלי. שירתו של ח'ליל ג'ובראן הרגיעה אותו, והוא סבל מגלאוקומה שכמעט עיוורה אותו ואילצה אותו לקרוא בעזרת זכוכית מגדלת. ללימודי הקרטה הוא התייחס ברצינות גמורה. הייתה לו חגורה שחורה.
ב–1968 נכנסה אמריקה לשלב מכריע וקטלני במלחמת וייטנאם, הוועידה הדמוקרטית בשיקגו הפכה לזירת אלימות משטרתית חסרת תקדים, מרטין לותר קינג ורוברט קנדי נרצחו במהלך חודשיים, ואמריקה בערה. אלביס, כאמור, היה סוס מת.
***
בתחילת 1968 הלך קולונל פרקר לרשת NBC בחיפוש אחרי מימון משלים לעוד סרט לא חיוני של אלביס. במקביל הסכימה חברת זינגר, יצרנית מכונות תפירה, לממן שלושה ספיישלים מוזיקליים ברשת. הזמרים בראש הרשימה שלהם היו דון הו, ההוואִי המייבב עם "בועות קטנות", ונסיך הקיטש והאופל ליברצ'י. שמו של אלביס כלל לא עלה. ההזדמנות הנדירה לא נעלמה מעיניו של פרקר שדחף את הקליינט שלו לרשימה בעסקה סיבובית שבה יצטלם אלביס לספיישל ל–NBC ואלה יעזרו לו במימון הסרט.
מהרגע שבו נכנס אלביס לרשימה, NBC וזינגר הבינו שאין תחרות. במהלך הדיונים נולד המונח "קאמבק". הוא היה מדויק במידה, אף שאלביס טען שמעולם לא נעלם אם כי ידע את האמת. לגבי התוכנית, שהוקלטה ביוני ושודרה ב–3 בדצמבר, הייתה לפרקר קונספציה. בפגישה הראשונה עם סטיב ביינדר, הבמאי שנבחר לתוכנית, הביא פרקר הקלטה של 20 שירי חג מולד עם צילום של אלביס על רקע עץ אשוח ואורות צבעוניים. "כל מה שהיה חסר היה סוודר מכוער", אמר ביינדר.
זאת הייתה הפעם הראשונה בקריירה שלו שבה הבין אלביס שלא טובתו לבדה ניצבת לנגד עיניו של פרקר. שיקול דעת קלוקל של מנהלו הרחיק את אלביס ממעריציו ההיסטוריים ושלח אותו לגלות עם עבודת פרך בסרטים מסוג ב' ו–ג'. היה להם קהל, אבל מהסוג שלא נושא אותך על כפיים בתחתונים לחים וחותך בבשר החי. חשבון הבנק של אלביס היה בסדר, טוב תודה, אבל ארגז התחמושת של הלהיטים היה ריק והוא סבל מפיחות טראגי במעמדו המוזיקלי. מאחורי גבו של פרקר הגיעו אלביס וביינדר להבנה נדירה. אלביס היה מוכן באקט נדיר של אומץ לב שהימר על כל הקופה, להקליט שעה חיה נטו תחת שרביטו של ביינדר. החשש השאיר אותו ער בלילות, אבל אחרי ששאל את ביינדר לדעתו על מצב הקריירה שלו וביינדר עשה רעש של ירידת מים בשירותים, הבין אלביס שחוש הריח שלו מכוון אותו נכון. בזמן שפרקר היה משוכנע עדיין ברלוונטיות של ספיישל חג המולד שלו, יצא אלביס לחופשת דיאטה ושיזוף בהוואי.
מסירותו של אלביס לפרויקט באה לביטוי בדרישתו להכניס מיטה לחדר ההלבשה שלו באולפן בניו יורק. הוא רצה לערוך חזרות בקצב השעון הפנימי שלו שהיה ער בעיקר בלילה, מבלי שייאלץ לחזור למלון לחטוף כמה שעות שינה. ההחלטה הזאת הבהירה לביינדר שיש לו שותף לעשייה של טלוויזיה חדשה ופורצת דרך. את חששו של אלביס מהחלודה שפשתה בקולו, במניירות ובתנועות הגוף שלו, הרגיע ביינדר באמירה פשוטה: הוא ביקש מאלביס להתנהג בטבעיות וכפי שהוא רוצה, שעה שמצלמות כתף יקיפו אותו ב–360 מעלות. זו הייתה הפעם הראשונה בטלוויזיה שבה השתמשו במצלמות כתף באולפן. בחזרות התלונן אלביס כי אינו מוצא את הגרוב עם הלהקה שקוששו עבורו. על פי בקשתו הוטסו מהחוף המערבי הגיטריסט והמתופף שליוו אותו בתחילת הקריירה. הגרוב נמצא.
השעה חולקה לשלושה סטים; הראשון, בישיבה עם נטייה אקוסטית אם כי לא מלאה, הקדים את אנפלאגד של MTV ב–15 שנה בערך, והוא ללא ספק הגרעין שממנו נבט הז'אנר. אחרי כמעט עשור ללא הופעות בפני קהל, התלבט מעצב הבגדים כיצד להלביש את אלביס. הארה גדולה שינתה את ההיסטוריה; הוא רצה את אלביס בחליפת ג'ינס אבל מעור שחור, וזו נתפרה עבורו. אלביס חזר מהוואי שזוף, חטוב, שערו השחור היה כמעט סגול כמו פאות הלחיים שלו, והוא הסתרק ללא הג'ל המסורתי אלא נטורל. המצלמה התאהבה בו ממבט ראשון. לא הייתה זווית צילום שלא החמיאה לו. פרופיל אחד לא היה טוב מהשני. מתישהו נפרמה הבלורית שלו ושיער סורר נח וקפץ על מצחו, עצמות הלחיים המוגזמות שלו הסגירו את מוצאו האינדיאני, בלבו של מעגל קטן מוקף מעריצות מוקסמות ונגנים, החל אלביס מגשש את דרכו במבוך שיריו.
המצלמות דלקו מהרגע הראשון, והאופן הגולמי והמהסס שבו עשה אלביס את דרכו חזרה לעצמו, מתועד ככמה מהרגעים היותר חינניים בתולדות הרוק. הוא שכח את המילים, הפסיק והתחיל, הוא המהם, הוא צחק מעצמו, בעיקר התרגש. אחרי שני שירים בערך נרגע. הוא היה בשיא קולו. בתחילת השלב השלישי והאחרון בקריירה שלו. הקהל באולפן היה צעיר מדי מכדי להכיר את השירים אבל Are You Lonesome Tonight? המיס את כולם. האלמנט של החזרה על השירים הכניס אותו למצב הרוח הנכון. מעבד המופע בילי גולדנברג אמר לפיטר גורלניק, מחבר הביוגרפיה הטובה ביותר על אלביס (שני כרכים), "עוצמת השירים גדלה מביצוע לביצוע ככל שהמשיך עד שהגיע לשיא". אמר ולא ידע. כשהוא נושא בידיו בין ההופעות את מכנסי העור של אלביס כמו היו חולדה מתה, הגיע המלביש נסער ונרגש לביינדר. "ראה", אמר, "הוא גמר במכנסיים". ואכן היה במכנסיים כתם רטוב. "מה עושים?" שאל ביינדר. המלביש הלך לחפש מייבש שיער.
***
הספיישל שזכה לשם הזמני Elvis Presley Christmas Special שהתגלגל לשם היותר מוכר Elvis Presley 1968 Comeback, תוקצב לשעת שידור. ביינדר ערך שתי גרסאות: של שעה ושל שעה וחצי. לטעמו הצדיק החומר המצולם 90 דקות, אבל NBC לא היו גמישים באותם ימים. מה שהיה כה מיוחד וחדש אחרי שבתון ארוך, היו ההנאה, הקסם, הכישרון, הזרימה הטבעית שנבעו מאלביס בעת ההקלטה. כולם היו רגועים, כולל המתופף פונטנה שתופף במקלות על גב של גיטרה. הקטע המסוים הזה היה האמא של האנפלאגד, ואלביס אכל אותו בישיבה. בספר המופתי שלו על רוק "Mystery Train", בפרק על אלביס כתב גרייל מרקוס על ההופעה: "זה כמו לראות גבר מוצא את דרכו חזרה הביתה".
החלק השני היה פועל יוצא של התעקשותו של אלביס על גוספל, זמרי רקע שחורים, ביניהם דרלין לאב המיתית, לא מראה שכיח בטלוויזיה הלבנה של שנות ה–60. גם החלק השלישי היה פורץ דרך: השם אלביס נבנה מנורות אדומות על פיגומים גדולים, ואלביס שר על הרקע שלו בחליפה לבנה גזורה היטב, לא עטיפת הקישקע שאליה נדחס בשנות חייו האחרונות בקדנציה הארוכה שלו בלאס וגאס. המצלמה ריחפה וצילמה אותו מעל ראשו מביטה למטה. חלק קטן מהשירים, ברוח הימים ההם, התנגנו בפלייבק. את השיר If I Can Dream שנכתב במיוחד עבור התוכנית, הקליט אלביס באולפן חשוך כשהוא מכורבל כעובר ורועד על רצפת בטון. הוא אהב כל כך את השיר, עד שהוא האזין לו 15 פעמים רצופות. בעת שידורה ב–3 בדצמבר 1968 זכתה התוכנית ב–42 אחוזי צפייה נדירים. פס הקול טיפס במצעדים והפך לאלבום פלטינה.
המפיקים לא חדלו להתפעל מאלביס. עבורם הוא נולד מחדש. הוא היה בכושר גופני נהדר, וכאשר התחשק לו הוא רקד. הוא היה גבוה ממה שחשבו, ואימוני הקרטה העניקו לו יכולת תמרון נהדרת. הוא היה גדול מהשירים עצמם. אחת לזמן מה הוא היה אומר "אני קצת צמא", ו–15 מאנשי הפמליה שלו רצו להביא לו קוקה קולה. כמו המפקח קלוזו והמשרת שלו, בגלל הרקע שלו בקרטה ניסו חבריו להפתיע אותו בהתקפות. אלביס תמיד היה מוכן. אחרי הגוספל צולם קטע שזכה בשם המרתיע "בורדלו, אורות אדומים והכל", ש–NBC חתכה מהמוצר הסופי.
לקראת יום השנה ה–50 מכינים המפיקים - איך לא - קופסה חגיגית. בינתיים עומד מחירה על 107 דולר. יהיו בה 47 הדקות של השידור המקורי; תהיה בה גרסת 90 הדקות שלא שודרה; וגם ספר מפואר בן 80 עמודים כולל פרטים ביוגרפיים שלוקטו מהסרט התיעודי The Searcher, ששודר השנה ב–HBO.
מכיוון ששטח מדפי התרבות שלי מוגבל, ומשום שאני עדיין עבד למוצר שמחזיקים ביד ופאק סטרימינג אם אינך יכול לקרוא ולשנן בעל פה את הקרדיטים, פעם בכמה זמן עולות לעליית הגג קופסאות פלסטיק אטומות הנבלעות במטען המשותף שלנו שטרם הופרד. הנחת העבודה שלי הייתה שה–DVD של אלביס טמון בבוידעם. כך יצא לי לבלות שעות ליד קן של צרעות מתות והיכן שנערכה התאבדות המונית של זבובים, עד שמצאתי את הסרט. החכמולוגים ביניכם יגידו שאפשר לראות הכל אונליין. אבל תנו קרדיט למפיקים שהם ניקו את השטח מההופעה כדי לפנות מקום לקופסת ההפתעות שלהם.
באשר לסוף הסיפור: אלביס מת תשע שנים לאחר מכן, ב–17 באוגוסט 1977, ממה שהפתולוג כינה בחיבה למת "הפרעות בקצב הלב". הוא מת משילוב קטלני של תרופות נרקוטיות, עודף משקל ושאר חולשות נורמטיביות למקצועו. אפשר ללכת לשם, עם כל העלבון הקשור בכך. אפשר להישאר ברגע התהילה הגדול ב־1968 ולהניח למת.