הדמות הביטחונית המסקרנת של השבוע היא האלוף ניצן אלון, שמונה לעמוד בראש צוות בדיקה שיבחן לעומק את המשמעויות העתידיות של חשיפת המבצע בחאן יונס מלפני שבועיים. את התחקיר המבצעי אומנם מרכז ראש אמ"ן אלוף תמיר היימן, אבל כל מי שמכיר את אלון יודע שתחת המנדט שקיבל הוא לא יהסס להעביר ביקורת נוקבת על המבצע.

כבר עכשיו מתנהל תהליך למידה עמוק במערכים השונים בצה"ל, ולא רק ביחידות המיוחדות. האיומים והצרכים הביטחוניים אינם ממתינים, והאויבים מסביב משפרים את יכולות המודיעין שלהם ומשתמשים לשם כך ביכולות טכנולוגיות מתקדמות, שחלקן נמצאות על מדף הקניות הווירטואלי באינטרנט.

חלק מהמסקנות היו צריכות כנראה לחלחל כבר לפני כמה שנים, במיוחד אם ישראל קשורה לפרשת החיסול של מחמוד אל־מבחוח בדובאי. אבל עכשיו, מעבר לניסיון למזער את הנזקים מחשיפת המבצע ברצועת עזה, בצה"ל מתנהל מרוץ להפקת מסקנות שיסייעו לו להמשיך לנהל מבצעים חשאיים באזורים שונים שבהם יש לישראל אינטרסים ביטחוניים חשובים.

אפשר ללמוד הרבה מהאישיות המיוחדת והצנועה של ניצן אלון, שהסכים לעמוד בראש צוות העבודה המיוחד לאחר שספג מכה כפולה והפסיד פעמיים בהתמודדות לתפקיד הרמטכ"ל. ללא אגו, תירוצים או טריקת דלתות מהדהדת הוא העביר מסר שפניו קדימה, מבלי שיש לו טענה לאיש.

המסקנות היו צריכות לחלחל לפני שנים. הרכב ההרוס ברצועת עזה, צילום: רויטרסהמסקנות היו צריכות לחלחל לפני שנים. הרכב ההרוס ברצועת עזה, צילום: רויטרס

קצינים המכירים את אלון אומרים כי מדובר באיש אמיץ, ולא רק בעברו המבצעי אם כי גם בדרך שהוא מקבל החלטות, מנהל את עבודות המטה ואומר את דעתו המקצועית, גם כשהיא לא נעימה לאוזניים של עמיתיו למטה הכללי ולדרג המדיני. לדבריהם, הוא עושה זאת בלי שיקולים פוליטיים וללא חישובי עלות־תועלת. קצין בדמותו של ניצן אלון הוא מצרך נדיר ונכס ביטחוני חשוב לצה"ל ולמדינת ישראל.

במהלך התמודדותו לתפקיד הרמטכ"ל, נותחו סיכויו כנמוכים משל המתמודדים האחרים לא בגין יכולותיו וכישוריו, אלא בשל הזהות הפוליטית של רעייתו, שנגדה נטען כי היא אשת שמאל קיצוני ופעילה בארגון נשות מחסום ווטש. בנושא זה הותקף אלון באופן ישיר מצד גורמים פוליטיים בימין ונאלץ להגיב.

כעת, משלא מונה גם לסגן הרמטכ"ל, אפשר להניח שאלון יודיע על פרישתו מצה"ל. טוב יעשה הרמטכ"ל הנכנס אביב כוכבי אם יצליח להשאירו בחודשים הקרובים בצבא כגורם משפיע במטה הכללי. כוכבי זקוק לקצינים כמו אלון שיאתגרו אותו בעמדות שונות משלו.

אין בדברים הללו כדי להגיד שהבחירה באלוף אייל זמיר כסגן הרמטכ"ל אינה לגיטימית. שלא בטובתו נקלע זמיר לעימות בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר הביטחון לשעבר אביגדור ליברמן. בעניין הזה צדק ליברמן שהתנגד למינוי של זמיר לרמטכ"ל בגלל חוסר ניסיונו אל מול המועמדים האחרים. יכול להיות שזמיר היה צריך להוציא את עצמו מהמרוץ לרמטכ"לות, אבל בחירתו לתפקיד הסגן היא לגיטימית, גם אם ניסיונו כאלוף מועט יותר מאשר של אלון.

אומנם נתניהו דחף לקידומו של זמיר, שכיהן בתפקיד מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, אבל אין בכך כדי להפוך אותו למריונטה פוליטית. ייאמר לזכותו שעוד הרבה לפני ששוגרו העפיפונים ובלוני הנפץ הוא לא הסתיר את דעתו כי הגיע הזמן להניע תהליכים מדיניים אל מול רצועת עזה. דבריו נתפסו אז כביקורת מדינית, ולא בטוח שבבלפור אהבו זאת, אף שבמבחן התוצאה אין ספק כי הוא צדק.

מסר בבקבוק

שבוע יחסית שקט מבחינה ביטחונית הוא זמן טוב לשליחת איגרת הרמטכ"ל לפקודיו בצבא. בצה"ל אומרים שהאיגרת הייתה מתוכננת להישלח ביום האזכרה השנתי לראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון, אבל בשל אילוצים מבצעיים נדחה מועד שיגורה.

בין השורות אפשר לזהות בדבריו מסר אקטואלי עקיף לדרג הפוליטי, בעיקר לשר החינוך נפתלי בנט. כאשר כותב איזנקוט על הכפיפות המתחייבת לדרג הפוליטי הנבחר, אפשר לראות בכך גם ביקורת כלפי אלוף יאיר גולן, שבראיון לתוכנית רדיו תקף בחריפות ובאופן ישיר את בנט בטענה שהוא מחליש את הצבא. אבל עיקר האיגרת עסק בנושא שממנו מוטרדים מאוד בצבא: אמון הציבור בצה"ל. בעבר מרבית הביקורת כלפי הצבא הגיעה מהצד השמאלי של המפה הפוליטית וכללה ביקורת על חוסר מידתיות בהפעלת כוח צבאי, על פגיעה באזרחים, ועל מערכת משפט צבאית שאינה בלתי תלויה מול מפקדיה בצבא.

עם הביקורת הזו צה"ל ידע להתמודד בקלות יחסית, ללא נזקים תודעתיים משמעותיים. אך בשנים האחרונות השתנתה המגמה, והביקורת על תפקוד הצבא באה בעיקר מימין. המבקרים טוענים לבלבול ערכי בצה"ל, שבשל אילוצים משפטיים מתעדף את טוהר הנשק על ערך הניצחון.

זהו ויכוח ציבורי לגיטימי, שחשוב שיתנהל במדינה דמוקרטית, אבל הבעיה שהשיח סביבו מזמן אינו ענייני ומבוסס על עובדות ונתונים. הקולות ברשתות החברתיות, שמצביעים על צה"ל כצבא רופס שאיבד את יכולת ההרתעה ושמובל על ידי מטכ"ל מהשמאל הקיצוני, הולכים ומתרחבים והופכים למתלהמים יותר.

ביקורת עקיפה מהרמטכ"ל. יאיר גולן, צילום: הדס פרוש , פלאש 90ביקורת עקיפה מהרמטכ"ל. יאיר גולן, צילום: הדס פרוש , פלאש 90

הביקורת על צה"ל חשובה, וטוב שיצאנו מתפיסת צה"ל כפרה קדושה. מלחמת לבנון השנייה, צוק איתן והחודשים האחרונים מדגישים את חשיבות הביקורת, ולכן חשוב להתייחס ברצינות לדברים החריפים של נציב קבילות החיילים אלוף יצחק בריק על מוכנות צה"ל למלחמה הבאה. אבל מביקורות על צה"ל ועד כרסום הולך וגובר בקונצנזוס של הצבא בחברה הישראלית - המרחק גדול.

כשבנט אומר שהלוחמים חוששים יותר מהפצ"ר מאשר מיחיא סנוואר, הוא מבין את משמעות דבריו, ויודע שהשיח שיתפתח לאחריהם יהיה הרבה יותר מתלהם. צורת ניסוח המשפט מנתקת בין חיילי צה"ל שאותם כולם מחבקים לבין הצמרת הבכירה של צה"ל. הדברים גם אינם מכוונים אישית לפרקליט הצבאי הראשי שרון אפק, אלא לרמטכ"ל ולמטה הכללי.

לזכותו של בנט ייאמר שהוא זיהה ולא פעם אחת בעיות בתפקוד הצבא, והוא אינו מקבל את אמירות המפקדים כמובנות מאליהן, בדיוק כפי שמצופה מחבר קבינט. לאור זאת תמוהה קביעתו בראיון שהעניק לאחרונה שאם במהלך מבצע צוק איתן היו מפילים מהאוויר את בתי המחבלים בשג'אעייה לפני המתקפה הקרקעית - היה נמנע אובדן חיי אדם. בנט טען שמגבלות משפטיות מנעו זאת מלכתחילה.

מדובר באמירה שטחית. כמי שלמד לעומק את לקחי המבצע בנט יודע שהבעיות שם לא היו קשורות לסוגיות משפטיות אלא לשבלוניות בדרך הפעולה הצבאית, לתכנון מבצעי ללא גורם הפתעה, לחוסר תיאום עם חיל האוויר בריכוך היעדים טרם הכניסה הקרקעית, והכנסת נגמ"ש כמעט ללא יכולות מיגון לאזור שבו חוליות נ"ט רבות.

אלו היו הבעיות בקרב הזה. בדיוק כפי שבסבב ההסלמה האחרון לא מגבלות הפצ"ר הן שמנעו פגיעה בחוליות המחבלים ששיגרו רקטות לעבר ישראל. ממי ששואף להיות שר הביטחון, נדרש הרבה יותר מאמירות שמאחוריהן אין בסיס עובדתי. והרי את השיעור הזה בדיוק למדנו רק לאחרונה עם ליברמן.

אמון הציבור בצה"ל הוא דבר גדול, אבל שברירי. יש לצה"ל חלק ניכר באחריות לאמון הציבור, אבל תפקידו של הדרג הנבחר לעצור את הסחף הציבורי ולא לעודד אותו. הביקורת חשובה ונחוצה, אבל נראה שעברנו באחת מחוסר ביקורת ופיקוח על הצבא למצב שבו כל הגבולות נפרצים וההתלהמות נגד בכירי הצבא הופכת לאישית. זה סיפור שצריך להטריד את כולנו.