פתקי הבוחר לאן?

בגלי צה"ל בפינת המידע המהיר נשאלה השאלה לאן הולכים פתקי הבחירות אחרי הבחירות. התשובה ניתנה במהירות רדיופונית: ממחזרים אותם. "ומה עושים מהם?", שאלה החיילת, כתבת של גל"צ. התשובה הגיעה במהירות גבוהה עוד יותר: עושים מהם נייר טואלט.

האם ייפלא בעיניכם שתשובה כזו מעלה באדם סביר למחצה תמונה כזו: פתקי ש"ס ופתקי מרצ מתגלגלים להם אל עבר מטחנת נייר גדולה, בתחילה פתקי מרצ משתדלים בכל זאת להיות בפינה אחת של המערבל, ולהתרחק מפתקי ש"ס והליכוד. פתקי יאיר לפיד חותרים למרכז המערבולת הנטחנת, אבל כל זה לא מחזיק הרבה זמן מעמד, הכוח הצנטריפוגלי האדיר מערבב מהר את כל הפתקים יחד, הם נטחנים ומעורבבים זה בזה לבלילה אחת. לבסוף הם הופכים לגליל נייר רך למדי, אף פעם לא מספיק רך, אבל הם נכונים למשימתם הבאה: להיפגש עם הבוחר מצדו השני, ולהגשים את שבועתם להיות משרתי הציבור. 

מה טעמי, בעצם? 

לפני כמה זמן התבקשתי בתוכנית רדיו לציין שיר שאני אוהב, כדי שישמיעו אותו למאזינים. וואו, התקילו אותי בשידור. הראש התחיל לחפש תשובה, אבל הראש גם נתן את התשובה: "מאיפה אני יודע את הטעם המוזיקלי שלי? ספוטיפיי יודע את זה". 

כידוע לקורא שמעל לממוצע (את, אתה, כמובן), ספוטיפיי היא אפליקציה שאתה מודיע לה פעם אחת את הטעם המוזיקלי שלך, ושוכח ממנו. מכאן ואילך היא מספקת לך שירים בטעם הזה, ומפתיעה אותך במוזיקה לטעמך, כי מהר מאוד היא מכירה את הטעם המוזיקלי שלך טוב בהרבה ממה שהיית יכול להכיר אותו בעצמך. 

זה קרה לעבדכם. סימנתי בספוטיפיי כמה שירים שאני אוהב, כולם מוזיקה שחורה, ספיריטואלז, גוספל, בלוז וטיפת אלה פיצג'רלד. מדובר בדרך כלל במוזיקה שדי קשה לי להשיג. מכאן ואילך התחילה המוזיקה שספוטיפיי שלח אלי להדהים אותי יותר ויותר. הגיעו הקלטות שטח נדירות של מוזיקה שחורה שלא ידעתי שהיא קיימת או שמישהו הלך אי־אז בשנות ה־30 להקליט בשטח. האזנתי לעוד ועוד זמרות וזמרים ששרו בדיוק את מה שאני אוהב ומה שחיפשתי כל ימי. מפעם לפעם ספוטיפיי השתכללה לדרגות כאלה, שכרגע אני כבר בטוח: לא אני מכיר את הטעם המוזיקלי שלי, זה באחריות ספוטיפיי.   

השפמנונים והציונות

רשות הטבע והגנים שלנו מסתירה אתרי נוף מיוחדים, שלא ניתן להגיע אליהם בגלל המחיר. הישראלים מגיעים בכל זאת, מה שמראה כמה הישראלים אוהבים לטייל בשטחים שעדיין לא כוסו בדיור למשתכן או במחלף. כשאני אומר ישראלים, אני מתכוון בעיקר לדוברי הרוסית שבהם. מפתיע כמה רוסית שמעתי סביבי כשהייתי לאחרונה בשמורת עין אפק, באזור הקריות. מדובר בשמורת ביצה. סיירנו לנו פה ושם ליד מים בצבע חום, שבוודאי לא מזכירים את תכול נהרות רוסיה, אבל זה מה שיש בציון, ועוד צריך לשלם כדי להביט בקצת מים.  

כשמביטים במים רואים שפמנונים. הדג הזה הוא יצור שנראה כאילו יצא מ"גברים בשחור 8", וקל לדמיין את הראש שלו על דמות בבר בסרטי מלחמת הכוכבים. משהו בו לא כשר, ולא רק על פי חוקי היהדות. הוא גם מתרבה בעוצמות של מדע בדיוני. לכן שפמנונים שורצים שם ומגיעים לגודלי מפלצות. 

בסדר, נחמד להביט בהם, ולהיזכר שהחלוצים ייבשו לא רק את הביצות, אלא גם את השפמנונים. ככה אני מטייל ואף עולה על מסלול עץ ארוך, שחולף על פני משטח מים נרחב וחום. מהר מאוד אני שם לב שמסלול העץ הזה הוא ללא מעקה. גם אשת נעורי שמה לב בהחלט ונאחזת בי בחשש. טוב להרגיש משענת בעולמנו. אני מוביל. בשלב מסוים אני פוגש מישהי מהנהלת שמורת הטבע. היא מרגיעה אותנו ואומרת שעומק המים הוא בסך הכל 20 סנטימטרים. אני שואל אם אנשים לא נופלים לפעמים לסנטימטרים האלה. "מלא", מגיעה התשובה, ויש גם תוספת מידע: "אתמול נפל למישהי טלפון, והיא ביקשה שניכנס למים ונוציא לה אותו. איך נוציא לה אותו?".

נמלאתי הרהורים: מה קורה אם השפמנונים בלעו את הטלפון?  

בעצם, אין כל ספק שהשפמנונים בלעו את הטלפון הזה, וטלפונים רבים אחרים שנפלו למים. זו בעצם הסיבה לכך שהם שוחים בצפיפות, עולים ממש זה על זה בלהיטות ומשיטים ראשם אל פני המים כשבני אדם מביטים בהם. טלפון, הם זועקים בלא קול, תזרקו לנו איזה טלפון. 

אנשים אולי לא זורקים להם טלפונים, אבל ברור שמספר לא קטן של טלפונים נפלו שם למים. לשפמנון תמיד יש תקווה. 

יכול גם להיות שאנשים שטלפונים נפלו להם צלצלו אל הטלפון כדי למצוא אותו. הדגדוג בבטן רק מגביר את תענוג השפמנון, ותאוותו לטלפונים גדלה. לא אתפלא אם מחר אקרא על שפמנון שזינק מתוך המים וחטף טלפון לאיזה ילד נמוך ששיחק בטלפון, כרגיל, במקום להקשיב לעצות הוריו להביט בטבע. 

לאט־לאט, אני יודע זאת בוודאות, השפמנונים יתחילו לתקשר זה עם זה. לשלוח וואטסאפים, להתארגן. כשהם יתארגנו, אנחנו אבודים. שנים ארוכות הם והאנופלס שתקו נוכח ייבוש ביצותיהם העכורות. ברגע שהשפמנונים יעבירו ברשתות החברתיות שלהם את ההודעה: "המהפכה החלה" נוצף שנית. 


שופטי בית המשפט העליון. בקרוב על המסך של כולנו. צילום: מרק ישראל סלם

 

שיפוט בישול עליון

ידיעה בעיתונות בישרה את השלב הבא בתוכניות הבישול: שופטי בג"ץ יכריעו איזו מנה טעימה יותר.

זה היה שלב הכרחי ובלתי נמנע. מפיקי תוכניות הבישול היו זקוקים לרעיון חדש. גם העם דרש סמכות שניתן לתת אמון בהחלטותיה. פניות ראשונות לבית המשפט העליון בדרישה שהוא ישפוט בתוכניות בישול נתקלו בהתנגדות בג"ץ בטענות מיושנות כגון זילות בית המשפט. ברם אז הוגש בג"ץ נגד בג"ץ, שדרש משופטי בג"ץ לשפוט בתחרויות בישול. העותרים זכו. יועצי התקשורת של בג"ץ ציינו בסיפוק מקצועי ששיפוט בתחרויות בישול הוא הפתרון לקירוב בג"ץ לציבור, ויסתום את הפה למי שמאשים את בג"ץ באליטיזם. 

לכן, מעכשיו יצפה עם ישראל מדי ערב באולם בית המשפט העליון שהותקן בו מטבח. הרייטינג יעלה לשמיים. 

התוכנית הפופולרית מציגה לציבור את המתמודדים מבשלים, ושופטים עליונים היושבים מורמים מעט על כס המשפט, טועמים וקובעים: טעים, לא טעים. הפורמט "בית המשפט העליון לבישול" מוצע עתה לרכישה בחו"ל. בית המשפט הבינלאומי בהאג מראה התעניינות. 

פינת השלולית

הנסיכה חזרה מהדייט בשלולית. "נו, איך הצפרדע?", שאלה אותה חברה בקבוצת "נסיכות בדרך לצפרדע" בוואטסאפ. "לא יודעת", הגיעה התשובה, "הצפרדע נחמד, אבל הוא התחיל לדבר על פוליאמוריה, וקפץ ממקום למקום כשאני דיברתי על האשטאג מי טו. לא נראה לי שיש כימיה". 

ועוד משהו אחד: 

ברור לכולנו שבעתיד תהיה בינה מלאכותית. מפחיד. בעתיד כזה - מי ידאג לדברי שטות?