התסכול של השר גלעד ארדן ושל יתר חברי הממשלה מהמקלות שתוקעים בגלגלי היכולת שלהם לשלוט מובן בהחלט. חברי הממשלה, שמקבלים מנדט מהעם כדי להוציא לפועל את תפיסת עולמם, לא מצליחים זה עשרות שנים לממש את השקפתם של מרבית הבוחרים בהם, והדבר נכון במיוחד לממשלות הימין. קואליציה של שופטי בג"ץ ומשפטני המנגנון הממשלתי, נתמכים בידי עיתונאים ואנשי אקדמיה מונעים פוליטית, הצליחו לסכל את כללי המשחק הבסיסיים של הדמוקרטיה.
התסכול גובר כאשר מדובר במינויים והדחות, מגל הירש ועד יעקב נאמן ז"ל. כיוון שלבעלי כוח להרע בתוך המנגנון הממשלתי הוקנתה עוצמה בלתי סבירה, נרשמו בעבר חיסולים ממוקדים של מועמדים שלא מצאו חן בעיני פקידים בכירים מסוימים. גם תפקידה של הוועדה לבדיקת מינויים, זו שהוקמה מכוח החלטת ממשלה ולא מכוח חוק, אינו ברור מספיק. הוועדה אמורה להצביע על בעיות בטוהר המידות - מושג חמקמק, שבוודאי אי אפשר לקבוע לגביו ממצאים ברורים באמצעות הפוליגרף. אם כי חייבים להציב מסננים ליכולתם של הפוליטיקאים למנות אנשים לא ראויים לתפקידים במנגנון הממשלתי.
אבל בכלל לא בטוח שהמינוי של משה אדרי הוא הסוס הנכון שעל גבו יש לנהל את הקרב האפי והאסטרטגי להסרת הכבלים מיכולת המשילות. אני לא מכיר את אדרי, וייתכן שהוא אדם ושוטר נפלא. אבל למושג טוהר מידות ישנה חשיבות מיוחדת כאשר מדובר במפכ"ל משטרה. לכן, כאשר ישנן הסתייגויות כה רבות מדרך ההתנהלות של מועמד למפכ"לות, יש לייחס להן משקל מיוחד.
את אדרי לא היה צריך לשלוח לפוליגרף, בדיקה שאינה קבילה בבתי המשפט, אבל מהנתונים הלא מוכחשים שאינם קשורים לפוליגרף, ראוי היה שהשר לביטחון הפנים יהיה זהיר יותר בנוגע למועמדות שלו. קשה להשתחרר מהתחושה שהקרבה ביניהם, בהיותו של אדרי מנכ"ל המשרד שלו, ערפלה את שיקול הדעת של ארדן.
המסקנות הללו מתחזקות עוד יותר כאשר מביאים בחשבון את האלטרנטיבה - ניצב יורם הלוי. הלוי הצליח להנהיג בשנים האחרונות מהפכה במחוז ירושלים, ובנה מחדש את אמות המידה של המשטרה בבירה. שום מפקד מחוז בירושלים, לפחות בעשרות השנים האחרונות, לא הצליח כך, ואת המהפכה שהוביל צריך לאפשר לו להחיל על המשטרה כולה. ועל כן, את המאבק העקרוני נגד אויבי המשילות כדאי לדחות להזדמנות אחרת.