אני לא מתכוון לנתח או לשפוט את העובדות בסיפור הספציפי של שגב. הרבה צופים טענו שהוא יכול היה להימנע מהמצב הזה, אילו היה מתפשר ולוקח עבודות "רגילות" במהלך השנים שבהן לא מצא עבודה במקצוע. מאוד יכול להיות שהם צודקים. אבל שגב הוא אומן, ואדם רגיש מאוד, שמבנה אישיותו וסדרי העדיפויות שלו בחיים שונים מאלה של מרבית האנשים. ובלי קשר, גם אם הוא היה יוצא אשם במשפט הציבורי שכולם עורכים לו, זה לא משנה את העובדה שהוא חלש. מסכן. מישהו שהפסיד במרוץ הבלתי פוסק הזה.
אם אני חוזר לסיוטים שלי, נדמה לי שאין הרבה עצמאים בישראל שלא נקלעו מתישהו בחייהם לתקופה כזו, שבה לא הצליחו להירדם בלילה ממחשבות על "איך לגמור את החודש". שלא לדבר על המקצוע המשותף לי ולשגב, שבו אין לך שום ערובה לגבי העתיד הכלכלי והמקצועי שלך. אני מכיר כל כך הרבה אנשים מתחומי היצירה שהיו להם הצלחות גדולות, ואז נקלעו לתקופות ארוכות של שפל ושל אבטלה. זה לא שהם איבדו את הכישרון שלהם לפתע, אלא שהם יצאו מהאופנה, התקשו להסתגל לשינויים התכופים, או שפשוט תש כוחם מלנסות להפיל את החומה בכל פעם מחדש.
גם במקרה שלי, אף שאני עובד יפה - חמסה חמסה - צצות לא פעם מחשבות מפחידות. הקלות והתכופות שבהן הן מה יהיה הפרויקט הבא. אבל העמוקות והמאיימות באמת קשורות לתרחיש האימים שבו ייתש כוחי. אם אהיה חולה, חלילה, או שהנפש שלי תיסדק. היות שאני מפעל של איש אחד, ברגע שמכונות הייצור שלי יושבתו, שערי המפעל ייסגרו מהר מאוד.
וזאת למעשה מהות הסיפור של איתי שגב, לא רק בהקשר הסלבי או הברנז'אי. אנחנו חיים בעולם הישגי וקפיטליסטי מהסוג האכזר ביותר. עולם שבו ברגע שאתה נדחק מהמרוץ - באשמתך או שלא, זה לא משנה - ולא מוקף בקבוצת תמיכה פרטית שיכולה לעזור לך, אתה בעצם אבוד. זה אומר שמתחת למעטפת הדקה של נוחות, נורמליות וביטחון, רוחש לו גיהינום אמיתי. והוא הרבה יותר קרוב ממה שאנחנו רוצים לשער. סארטר כתב שהגיהינום הוא הזולת. אבל הגיהינום העכשווי הוא היעדר הזולת. קִצה של הערבות ההדדית האמיתית. נכון, כשהסיפור של שגב נחשף, הוא הוצף בגילויי תמיכה. אבל מה יעשו האנשים הלא מפורסמים שאיבדו את הכוח להילחם?
התרעות פיקוד העורף