כמעט שבועיים עברו מאז שידור הכתבה, והמראות של איתי שגב המתהלך בלילה על שפת הים ומספר כיצד בילה שם את לילותיו, עדיין רודפים אותי. למעשה, אני מתקשה לחשוב על כתבת טלוויזיה שטלטלה אותי רגשית בשנים האחרונות כמו הראיון של שגב אצל חיים אתגר בתוכנית "הכל אישי". למי שלא שהה בכדור הארץ בשבועות האחרונים, הנה תקציר העלילה. שגב, בעבר בדרן מצליח ומפורסם ("הקומדי סטור") ובהמשך עורך טלוויזיה מן המניין, נקלע לצרות כלכליות קשות, אחרי שלא עבד כמה שנים טובות. כדי לממן את הוצאותיו השוטפות, ביניהן תשלום מזונות, הוא החל להשכיר את הדירה שבה התגורר, ונאלץ למצוא מקום לינה בפארקים ציבוריים, שפת הים, רכבות ועוד. בקיצור, הגיע אל פי פחת, וסיפר על כך בהרחבה ובגילוי לב למול המצלמה של אתגר.

אבל עם כל הכבוד לכתבה המצוינת (סיפורי "עלייתו ונפילתו" הם חומרים שתמיד עובדים) ולטיפול הרגיש והמיומן של אתגר, הם עדיין לא הסיבה לפלאשבקים התכופים שיש לי מתוך הכתבה, עד עכשיו, ולאפקט הרגשי שהיא עוררה אצלי. אז מהי כן הסיבה? אני חושב שמה שקרה לשגב הוא פשוט התגשמותו של אחד הסיוטים הכי גדולים שלי. ושל רבים אחרים. הדבר הנורא הזה שעלול לקרות לך, ברגע שאתה נחלש. מוריד את הרגל מדוושת החיים. נכנע לרצון הזה - שיש אולי לכל אחד מאיתנו לפעמים - להרים דגל לבן ולהפסיק להילחם. כי החיים שלנו, מתחת למעטפת של נוחות, נימוס מערבי ואספרסו קצר, הם מלחמה מתמשכת. ובמלחמה הזו אתה לא פעם לבד.

אני לא מתכוון לנתח או לשפוט את העובדות בסיפור הספציפי של שגב. הרבה צופים טענו שהוא יכול היה להימנע מהמצב הזה, אילו היה מתפשר ולוקח עבודות "רגילות" במהלך השנים שבהן לא מצא עבודה במקצוע. מאוד יכול להיות שהם צודקים. אבל שגב הוא אומן, ואדם רגיש מאוד, שמבנה אישיותו וסדרי העדיפויות שלו בחיים שונים מאלה של מרבית האנשים. ובלי קשר, גם אם הוא היה יוצא אשם במשפט הציבורי שכולם עורכים לו, זה לא משנה את העובדה שהוא חלש. מסכן. מישהו שהפסיד במרוץ הבלתי פוסק הזה.

אם אני חוזר לסיוטים שלי, נדמה לי שאין הרבה עצמאים בישראל שלא נקלעו מתישהו בחייהם לתקופה כזו, שבה לא הצליחו להירדם בלילה ממחשבות על "איך לגמור את החודש". שלא לדבר על המקצוע המשותף לי ולשגב, שבו אין לך שום ערובה לגבי העתיד הכלכלי והמקצועי שלך. אני מכיר כל כך הרבה אנשים מתחומי היצירה שהיו להם הצלחות גדולות, ואז נקלעו לתקופות ארוכות של שפל ושל אבטלה. זה לא שהם איבדו את הכישרון שלהם לפתע, אלא שהם יצאו מהאופנה, התקשו להסתגל לשינויים התכופים, או שפשוט תש כוחם מלנסות להפיל את החומה בכל פעם מחדש.

גם במקרה שלי, אף שאני עובד יפה - חמסה חמסה - צצות לא פעם מחשבות מפחידות. הקלות והתכופות שבהן הן מה יהיה הפרויקט הבא. אבל העמוקות והמאיימות באמת קשורות לתרחיש האימים שבו ייתש כוחי. אם אהיה חולה, חלילה, או שהנפש שלי תיסדק. היות שאני מפעל של איש אחד, ברגע שמכונות הייצור שלי יושבתו, שערי המפעל ייסגרו מהר מאוד.

וזאת למעשה מהות הסיפור של איתי שגב, לא רק בהקשר הסלבי או הברנז'אי. אנחנו חיים בעולם הישגי וקפיטליסטי מהסוג האכזר ביותר. עולם שבו ברגע שאתה נדחק מהמרוץ - באשמתך או שלא, זה לא משנה - ולא מוקף בקבוצת תמיכה פרטית שיכולה לעזור לך, אתה בעצם אבוד. זה אומר שמתחת למעטפת הדקה של נוחות, נורמליות וביטחון, רוחש לו גיהינום אמיתי. והוא הרבה יותר קרוב ממה שאנחנו רוצים לשער. סארטר כתב שהגיהינום הוא הזולת. אבל הגיהינום העכשווי הוא היעדר הזולת. קִצה של הערבות ההדדית האמיתית. נכון, כשהסיפור של שגב נחשף, הוא הוצף בגילויי תמיכה. אבל מה יעשו האנשים הלא מפורסמים שאיבדו את הכוח להילחם?