אין ספק שהזעקה נגד מעשי רצח הנשים בארץ מוצדקת ומחייבת פעולה. ישראל לא יכולה ולא צריכה לעבור לסדר היום. אבל הקמפיין, שהגיע לשיאו השבוע בעניין הזה, מחמיץ את הבעיה האמיתית וחוטא לפתרון הנדרש. נדמה שמניעים זרים ותקינות פוליטית מסולפת מובילים את נושאי הזעקה, מי שממקדים את תשומת הלב במקום הלא נכון ומפקירים את הטיפול בסכנה האמיתית.

כדי לאבחן את הבעיה ולברוח מקלישאות, קצת נתונים: 24 נשים ונערות נרצחו מתחילת השנה, 14 בשנת 2017, 18 ב־2016, אותו מספר ב־2015, 15 נרצחו ב־2014. והנה, מתוך 24 מעשי הרצח השנה ידוע ש־11 בוצעו על ידי ערבים, ולפחות חלק מ־7 רציחות נוספות נעשו על ידי מוסלמים - מסתננים בלתי חוקיים מאפריקה. בשנים 2014־2016 לפחות חצי מהנשים נרצחו על ידי ערבים, ונשים נוספות נרצחו על ידי נתינים זרים, רובם מוסלמים.

כלומר, הנתונים מלמדים שלפחות מחצית ממעשי הרצח של נשים בישראל מתבצעים בתוך החברה הערבית־מוסלמית. אף על פי שערביי ישראל מונים רק כ־20% מהאוכלוסייה, הם מבצעים פי שניים וחצי רציחות נשים יותר מיתר התושבים. לכן ברור שעיקר בעיית רצח הנשים נמצא בתוך החברה הערבית. בכלל החברה, מעבר לערביי ישראל, הבעיה מצומצמת בהרבה.

גם הססמה "רצח נשים" בעייתית בפני עצמה. לא כל מעשי הרצח נעשים נגד נשים על רקע משפחתי. אצל יהודים וערבים, יש שנרצחות על רקע דומה לרצח גברים - סכסוכים בין עבריינים. כמובן שנרצחים גם גברים, ומעניין שאותה מגמה קיימת לגביהם - יותר ממחצית הרוצחים הם ערבים מוסלמים. דוח מחלקת המחקר של הכנסת מעלה כי בשנים 2014־2016 - 100 חשודים ברצח היו ערבים לעומת 74 יהודים, אף שמספר היהודים עומד על כמעט פי ארבעה מהערבים. בעבירות אלימות בכלל, לא רק רצח, 57% מהפושעים הם לא יהודים. בד בבד, מספר הקורבנות במגזר הערבי גבוה פי שלושה מאצל היהודים.

בתחום הפשיעה כולו, לא רק אלימות - הנוכחות של ערביי ישראל גבוהה ללא פרופורציות ליתר החברה הישראלית. 55%־60% מכלל הפשיעה בישראל מתבצעת על ידי ערבים, כלומר פי שלושה מגודלם היחסי. בעניין הזה יש לנו בעיה חמורה גם עם המסתננים, שגם הם, רובם ככולם, מוסלמים.

מכאן מסתבר שרצח הנשים, שהוא חמור ומקומם, הוא רק מרכיב במכלול של מעשי רצח, אלימות ופשיעה. עיקר הבעיה טמון בחברה הערבית־מוסלמית ובמסתננים מאפריקה. זוהי הבעיה המרכזית שאיתה צריך להתמודד, כנגדה צריכות להיערך הפגנות, זו המלחמה שלשמה צריך להעמיד תקציבים ותשומת לב שלטונית.

אבל ההפגנות והקמפיינים של השבוע לא עסקו בכלל בעניין הזה. הם הכתימו את החברה הישראלית כולה בתווית של רוצחת נשים. הם חיברו את האלימות הרצחנית לנרטיב השולט בימים האלו, ברוח ME TOO. אבל אין כל קשר בין הערות סקסיסטיות בתל אביב היהודית לרצח מי שהעזה ללבוש מכנסיים באום אל־פחם. אין קשר בין הססמאות על אפליית נשים בחברה הישראלית הנאורה לדרך חיים אלימה ופורעת חוק אצל מוסלמים רבים, לא רק בישראל.

לכן הקונטקסט של המחאה לא נכון וגם ההפגנות נערכו במקומות הלא נכונים. כי צריך היה למקד אותן באום אל־פחם, רהט ונצרת. בכלל, זעקת חברי הרשימה המשותפת, שמעיזים לזעוק בכנסת ולהאשים את הממשלה והציבור הישראלי, צבועה ומקוממת במיוחד. מדוע הם לא מלקים את עצמם ופועלים בתוך החברה שלהם במקום להתמקד בריצות לאו"ם כדי להאשים את "הכיבוש"?

בשורה התחתונה, קשה שלא להגיע למסקנה שהקמפיין הנוכחי הוא עוד אמצעי ניגוח נגד הממשלה, מצד גורמים בעלי סדר יום זר ונפתל. כי הבעיה שהוצבה השבוע היא לא הבעיה הנכונה, הפתרון שגוי והתקציבים שונים לחלוטין מאלו שנתבעים. העיוות הזה חמור במיוחד, כי עיקר הנפגעים מהבעיה - האלימות בחברה הערבית - הם הערבים עצמם.

את האלימות והעבריינות בחברה הערבית צריך לשרש ביד קשה - בפעילות משטרתית מאסיבית ובענישה דרקונית. מרצח ועד סתם אלימות, מהונאות ועד התפרעויות במערכות בחירות, הממשלה והמשטרה חייבות לחתור למגע ולהגיב באפס סובלנות. ובד בבד לחנך ולהקצות תקציבים לשינוי אמות מידה התנהגותיות. זה אולי לא יהיה פוליטיקלי קורקט ולא יתכתב טוב עם אופנת ה־ME TOO, אבל כן יספק פתרון אמיתי גם לבעיית רצח הנשים.

מי הבוס

מחזה יוצא דופן עלה השבוע על במת ועדת הכלכלה בכנסת, כאשר שרת המשפטים הגיעה כדי להמחיש שהיא הבוס - שהיא לא מהססת לשלוף ולירות, ולא מסתפקת באיומים וביללות. כך הוכיחה איילת שקד שהיא גם לא חוששת מהיועץ המשפטי לממשלה, מי שממשיך לגבות את הפקידה המורדת, דינה זילבר. ויותר מזה, שהיא נחושה להשלים את המהפכה המשפטית שהיא מובילה.

זילבר הגיעה לדיון וקיבלה רשות דיבור אחרי צאתה של שקד מהאולם, אבל דעת שרת המשפטים היא המחייבת, כך שזילבר זכתה רק לפרס תנחומים חסר משמעות מיו"ר הוועדה, חבר האופוזיציה. בכך גם הפכה זילבר לחלק רשמי מהאופוזיציה.

המערכה שמנהלת איילת שקד נגד שלטון הפקידים ובג"ץ היא חסרת תקדים. אין צודקת ממנה, כיוון שזה עשרות שנים התהפכו היוצרות בדמוקרטיה הישראלית, ומיעוט אידיאולוגי המחזיק בצמרת המנגנון המשפטי והשיפוטי מנטרל את הכרעת העם, מונע מהרשות המחוקקת והמבצעת מלפעול על פי משנתו. המערכה של שקד באה אחרי שנים רבות שבהן הליכוד ו"הימין" אומנם נמצאים בשלטון אבל לא מעיזים לשלוט. היא מלמדת בקדנציה האחרונה את כל המחנה שלה כיצד מבצעים את מצוות הבוחר.

השבוע קיבלה שקד חיזוקים מיו"ר הכנסת ומחברי ליכוד נוספים, אבל קולו של ראש הממשלה לא נשמע. על רקע פרשת המרד של זילבר, מצופה היה שדווקא הוא יקרא את היועץ המשפטי לסדר - יאמר לו להפסיק לשלוח את זילבר לכנסת ויגרום לפרישתה. למגינת הלב נתניהו לא פעל כך גם בעבר, לפני שהיה מסובך מעל הראש בחקירות. מאז ומעולם הוא לא נקף אצבע במאבק החשוב הזה, וקיבל את כללי המשחק שלפיהם הליכוד אומנם נבחר אבל לא שולט. עכשיו, כשהוא ממתין בכסיסת ציפורניים להחלטות מנדלבליט בעניינים האישיים שלו, אין סיכוי שיעז לקרוא אותו לסדר.

מצד שני, נתניהו נשא השבוע נאום גדוש האשמות חמורות נגד המשטרה, בעוד סביבתו מתדרכת נגד הפרקליטה שמלווה את החקירות בעניינו. במקביל, קולו לא נשמע בנושא חשוב ביותר - התסבוכת העקרונית בהליך מינוי המפכ"ל. מי כמו נתניהו צריך היה לנקוט עמדה, בעיקר כיוון שהוא עמד בראש הממשלה שהקימה בזמנו את ועדת המינויים שהפילה השבוע את הפצצה.

כך נקלענו למצב מעוות וממולכד. מי שעומד בראש המערכת לא יכול לפעול ולהועיל בעניינים החשובים באמת לעיצוב הראוי של הדמוקרטיה ושלטון החוק. בד בבד הוא תוקף בקיצוניות את המשטרה והפרקליטות כשמדובר בעניינים האישיים שלו. אם אכן יוגשו בחודשים הקרובים כתבי אישום נגד נתניהו, הסיטואציה הזו רק תחריף. האם הוא וחבריו למפלגה מצפים שהוא יוכל להמשיך להיות בשלטון כך?