באווירת הסוכר המוגזם של חג החנוכה קיבלנו שבוע של הפצצת קלוריות איומה מהסוג שסותם את העורקים, גורם לסוכרת ומייצר נפיחות ותוצרי לוואי. זה התחיל בהמלצות המשטרה להעמיד את בנימין נתניהו לדין, שהובילו כמיטב המסורת להדלקת הנרות החגיגית של ראש הממשלה באירוע של הליכוד, שלוותה בהתקפה בוטה על המשטרה. זכותו להתגונן, אבל לא להתגולל.

המתקפה לוותה בעוד סרטון מסדרת נתניהו הפקות - לכולם קו אחיד, והם חלק מאסטרטגיה רחבה וממסר ברור: ראש הממשלה רוצה למנות את הישגיו, אבל התקשורת החמוצה, העוינת והמגויסת לא עושה את עבודתה ולא מדווחת על נפלאותיו. אז מי יתמלל גבורות ישראל טוב יותר מנתניהו עצמו? בסרטון נתניהו עומד בתור לרכישת סופגניות ומספר איך הוא מוצא פתרון לכל דבר בעקשנות ובסבלנות. הוא מדבר, ואנשים נאלצים לשמוע את שבחיו בפיו ומסכימים איתו במשיכת כתף. יש גם קריצה, כאילו שובבה, על החקירות.

בעיני, הדבר הבולט ביותר בסרטון הוא הזיוף. לפעמים יש חן בסרטוני התדמית האלה, נניח כשנתניהו בא לעשות בייביסיטר בקמפיין הבחירות, אבל לאחרונה הזיוף צורם. מתי לאחרונה נתניהו חיכה בתור בחנות ושילם מכספו עבור סופגנייה? נתניהו מתחזה לאדם רגיל. הוא לועג לנו שלא במודע. לאזרחים שעומדים בתור ומשלמים מחיר מופקע עבור סופגניות מופרכות כמו הסרטונים של נתניהו.

נתניהו לא יכול להרשות לעצמו ללעוג לנו, במיוחד עכשיו כשהוא מבקש שמישהו אחר ישלם את מחיר הגנתו המשפטית. הוא חושב שהעובדה שרעייתו לא נשמעה לכללים הנהוגים ויש נגדה כתב אישום, הופכת אותה לקורבן של ציד נגדו. במקום לומר שהוא אחראי לכל מה שקורה בבית ראש הממשלה והוא ישלם אם נפלה טעות - גם אם הוא חושב שזה לא הוגן - הוא בוחר להשתלח. הסרטון של נתניהו הוא כמו סופגניית תרעלה. הוא עטוף במעטה סכריני ובתוכו מסר רעיל נגד הממסד והפקידים, שאותו הוא אומר בפה מלא ובלשון משתלחת.

ראש הממשלה מתגונן מפני מה שהוא מכנה מסע ציד נגדו, אבל האמצעי הוא התגוללות קשה נגד שורה של פקידים, חוקרי משטרה והמפכ"ל היוצא רוני אלשיך, אנשי רשות המסים וגורמים בפרקליטות המעורבים בחקירה ובהסכמי עדי המדינה של מקורביו לשעבר, ניר חפץ ושלמה פילבר. המסר שלו פשוט: אני לא סומך עליהם, וגם אתם לא צריכים לסמוך עליהם.

הקלקול עובר בשרשרת. סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי התגייסה במרץ להגנת נתניהו, ובתוכנית הלילה בהגשת דוריה למפל המוכשרת ברשת הסבירה ברצינות רבה שהאמון הרחב שהציבור מעניק לנתניהו - הבא לידי ביטוי בבחירות וקצת פחות בסקרים - מראה שטענות המשטרה על חשד לשחיתות אינן נכונות. חוטובלי חשפה את התרגיל שנתניהו הצליח להעביר בליכוד: פופולריות מול חשדות.

בעיניו הדבר היחיד שעומד בין הפופולריות הגואה שלו לכתבי אישום והרשעה הוא הפקידים, לכן צריך לטפל בהם. זה לא אישי. חוץ מאלשיך, אולי. זו מדיניות. זה תרגיל מבריק ומפחיד ביחסי ציבור: להפוך מהשלטון שאחראי לכל הבעיות שלא טופלו לשלטון שרוצה לשלוט ולא נותנים לו.

אש קטנה וקטנונית

זה בדיוק מה שעושה שרת המשפטים איילת שקד מול בית המשפט העליון ובדיוק מה שעושה נפתלי בנט מול צה"ל. התרגיל שניסה שר החינוך לעשות לנתניהו כדי לסחוט ממנו את תיק הביטחון נכשל. הוא נבהל, התקפל, התנצל וחזר לחנך את העם נגד המשפטולוגים. הפעם הפקיד האחראי גם ענה לו.

הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שנמצא בדרך החוצה, לא היסס לדבר כפי שחשפו הקלטות ערוץ עשר, והתייחס להתקפה של בנט על צה"ל שלפיה חיילים חוששים יותר מהפצ"ר מאשר מיחיא סנוואר. הרמטכ"ל תקף את בנט במרומז וטען שמדובר בפופוליזם חלול: "כשחיילים שוגים, הם מקבלים גיבוי", אמר. "האגדות האורבניות האלה, כדי לקושש אהדה במקומות מסוימים, לא מבוססות על כלום. מי שמסתתר מאחורי פרקליטים בעיני הוא מפקד לא ראוי, ואין מפקדים כאלה בצבא. הטענות על משפטיזציה בצה"ל הן לא רציניות. אני אומר את זה כמפקד ושומע את זה ממפקדים. המשפטנים בצה"ל נותנים ייעוץ ותו לא. את ההחלטות מקבלים המפקדים".  

עוד נשמע הרמטכ"ל אומר בהקלטה כי החייל היחיד שהועמד לדין בשנים האחרונות הוא אלאור אזריה. "צה"ל הפעיל אש בשלוש השנים האחרונות בעשרות אלפי אירועים, והועמד לדין חייל אחד. יש עשרות חקירות וזה בסדר", אמר והוסיף: "במקום שבו פועלים בצורה שעוברת על החוק, לא היית רוצה שאנחנו נסתיר את העיניים וניתן גיבוי. אנחנו ניתן גיבוי מוחלט לשגיאות, אבל לא יהיה חיפוי למעבר על חוק".

ובחזרה לבנט: נראה שהוא למד הכל מנתניהו. למשל הניסיון - המוצלח - ליצור אש קטנה וקטנונית כדי לחמוק מהתבערה הגדולה שהופנתה כלפיו. זה בדיוק מה שנתניהו עושה. לפעמים זה יוצא לו טוב, כמו במבצע מגן צפוני שהתחיל השבוע מול חיזבאללה. במשך יממה מדברים על החקירות ובמעבר חד עוסקים במנהרות ומחכים לסערה הבאה שתסחף את הכל.

השבוע במסגרת נוהל "סמן את הפקיד" עלה למוקד גם השופט בדימוס אליעזר גולדברג על שהעז לפסול את משה אדרי בוועדה למינוי בכירים. ההתקפה על הוועדה היא חלק מהמהלך הציבורי נגד הפקידים שמפריעים לשלוט. אדרי נדחף לקצה ופרש. הריבה בסופגנייה התפוצצה ולכלכה את הממשלה בריבה דביקה. את השר הממנה גלעד ארדן, את שרי הניגוח בנט ושקד, ואת ראש הממשלה שמוכיח לנו בכל יום שככה קשה לשלוט.

יש עוד עניין אחד: אמון הציבור. נכון, הציבור בחר בנתניהו. בגדול. אבל ראש ממשלה שמנהל מלחמה נגד הפקידות; שיש נגדו חשדות כבדים; שלא סומך על איש ומחזיק את תיקי הביטחון, החוץ, הבריאות והקליטה; שמרגיש שיש נגדו מסע ציד ושקרוב יותר מאי־פעם לתיאוריית ה"דיפ סטייט" של תומכי דונלד טראמפ, שטוענים שיש שלטון פקידות עמוק שמנהל את ארה"ב וחותר תחת הנשיא - לא יכול לקבל החלטות קשות בענייני מלחמה וצבא.

כשהכל בסדר, אין בעיה. אבל מערכה בדרום או התפרצות בצפון יעמידו את האמון הזה למבחן קשה וכואב. האם אפשר לסמוך על כך שכל ההחלטות שלו יהיו נקיות מאינטרסים? זו הבעיה המרכזית.

מי שרצה תזכורת לבעיות בשיקול הדעת קיבל אותה בעמדת שאול אלוביץ' שהביא העיתונאי עמית סגל. בשוליים הוא סיפר סיפור קטן על כך שנתניהו ביקש לפרסם שאשתו של בנט מכינה קינוחים לא כשרים. נו, באמת. בזה הוא מתעסק? אחר כך עוד יגידו שהכל בגלל התקשורת, ומה שווה גרסת אלוביץ' אם אי אפשר לשלוט בה.