מהפעולה הישראלית להשמיד את מנהרות חיזבאללה ומהגדרת היעד לפיקוד צפון שלא לדרדר את האזור למלחמה, אפשר להסיק בשלב הזה שישראל תימנע מתקיפות בלבנון, גם אם מדובר במטרות הקשורות להתעצמות חיזבאללה. התרגום של מדיניות זו לשטח מצמצם את מרחב הפעולה של הכוחות ההנדסיים ומותיר אותו רק בצד הישראלי.

בהתאם לדירקטיבה הזו הוחלט גם לא לתקוף מטרות של חיזבאללה בתגובה להפרת הריבונות, או לפגוע בבית שבו נחפר פיר המנהרה בפשיטה נקודתית, ואפילו התקבלה החלטה לא לפגוע במחבלים שחפרו במנהרה. מי שקיבל את ההחלטה היו הקצינים בשטח, ללא צורך באישור נוסף של מפקד האוגדה. זאת בהתאם להגדרות שנקבעו מראש, ומשום שלא נשקפה סכנה לכוחות צה"ל הנמצאים מעל האדמה בשטח ישראל.

"הרג המחבלים במנהרה לא היה משרת אותנו בתכלית הפעולה שהוגדרה לנו", הסביר קצין בכיר בפיקוד הצפון. העמדה שהוצגה על ידי הצבא הייתה שפעולה בצד הלבנוני עשויה להוביל לעימות צבאי, שלא היה מביא להשגת המטרות שהוגדרו. בצה"ל מגדירים את השמדת המנהרות כחלק מפעולת המב"ם (מערכה שבין מלחמות), אותה תפיסה שמכוונת לפגיעה משמעותית בהתעצמות חיזבאללה, בלי שהדבר יוביל למלחמה.

בכל הקשור לחיזבאללה, צה"ל נמצא במרוץ לעצירת פרויקט הטילים המדויקים של ארגון הטרור. ההערכות בצבא הן כי בלבנון יש עשרות בודדות של טילים בעלי יכולת דיוק של מטרים ספורים. כנגד היכולת הזו וכנגד תשתיות שבחיזבאללה מנסים לפתח, ישראל פועלת באזורים קרובים אבל גם באזורים רחוקים בהרבה. ההערכות הן שהיכולת הממשית שנמצאת בידי חיזבאללה נמוכה ויש להמשיך להתמקד בפעולות האפקטיביות בדרך ללבנון.

אותה תפיסה שמלווה את צה"ל ברציונל המבצע להריסת המנהרות, נכונה גם בנושא הטילים המדויקים. למעשה גם היא דוחה בשלב זה כל פעולה בלבנון: מחציית דחפור את הגבול למרחק של כמה מטרים בצד הלבנוני ועד תקיפת מטרות של חיל האוויר בעומק לבנון.

פעילות צה"ל נגד המנהרות. הרמטכ"ל היה מעוניין לבצע את המהלך כבר לפני יותר מחודשיים. צילום: דו"צ

עד להפלת המטוס הרוסי בחודש ספטמבר סוריה הייתה מגרש המשחקים המרכזי, אבל לעת עתה איראן, חיזבאללה וישראל מבינים את המסרים הברורים המגיעים ממוסקבה, והפעילות הצבאית בסוריה נרגעה. בכל מקרה בשלב זה בישראל מעוניינים לשמור על גמישות הפעולה במרחבי העימות, ולא לצאת במהלכים שעלולים להוביל למלחמה.

בלי נאיביות פוליטית

לכאן נכנס הוויכוח הציבורי־פוליטי הגדול של השבוע. הטענה המרכזית שנשמעה היא שישראל הולכת ושוחקת את יכולת ההרתעה אל מול אויביה. על פי ההיגיון הזה, תגובה צבאית רפה מול פגיעה חמורה בריבונות משדרת חולשה ועשויה לקרב מלחמה במקום להרחיק אותה. זה כמובן דיון לגיטימי, רק שהשיח בנושא הפך לרדוד במיוחד, כאילו הרתעה היא מושג שאפשר למדוד בקילוגרמים.

גם הדיון סביב חשיפת המבצע היה חריג. את העיסוק המקצועי וחשיבות ההישג המבצעי הקדימו עיסוק בהגדרת המהלך כמבצע ובעיתוי שלו, כקשור לתסבוכת המשפטית שבה נמצא ראש הממשלה.

לעומת ביקורת מוצדקת על תפקוד צה"ל בסבב ההסלמה האחרון בעזה, הצבא ראוי לשבחים על חשיפת המנהרות, על השגת המודיעין, נוהל הקרב הארוך, היכולות שפותחו בחשאיות והמידור. אומנם לא מדובר במבצע צבאי במשמעות הקרבית הקלאסית שלו, אבל הפקת הלקחים מהכשלים המתמשכים בטיפול במנהרות לפני מבצע צוק איתן, הביאה במקרה הזה לתוצאות גבוהות.

צה"ל משקיע בשנים האחרונות משאבים רבים בנטרול מנהרות האויב בדרום ובצפון. זה כמובן חשוב, אבל אסור שיבוא על חשבון הטיפול באיום ההתקפי במערכים הרקטיים, האמל"ח המרכזי של חיזבאללה וחמאס.

לטענות כלפי ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו כי פעל משיקולים פוליטיים כשקיבל החלטה על היציאה למבצע אין כל בסיס עובדתי. די להביא בחשבון עדויות של קצינים בכירים לגבי נוהל הקרב הארוך שקדם ליציאה למבצע ולגבי הדיונים בצבא שבהם הוצגו עמדות שונות לגבי תאריך היעד. זו הייתה החלטה שנעשתה על בסיס מקצועי, מתוך עמדה ונתונים שצה"ל העביר לקבינט. הרמטכ"ל היה מעוניין לבצע את המהלך כבר לפני יותר מחודשיים, ובסופו של דבר קיבל את עמדת בכירי פיקוד הצפון שביקשו עוד זמן על מנת להיערך טוב יותר למבצע.

עם זאת, נאיביות פוליטית בטוח שאין כאן. ראש הממשלה ניצל היטב את העיתוי כדי לבצר את ממשלתו ולסנדל את שותפיו שלא לפרוש מהממשלה. הקו הזה לגיטימי כשלעצמו, ואין צורך לנפח את המבצע כאילו ישראל נמצאת על ספה של מלחמה. גם התיאור שסיפק נתניהו לציבור על מידע רגיש שאין ביכולתו לחלוק כעת עם הציבור ואמירתו כי תידרש הקרבה מצד כולם, אינם מתכנסים בכל דרך להערכת המצב הביטחונית.

בפועל, מהרגע שהוחלט שהפעולה להשמדת המנהרות תתבצע רק בשטח ישראל, סיפק הצבא לדרג המדיני הערכה שהסיכוי להסלמה עם חיזבאללה הוא נמוך. בשום שלב לא הייתה הערכה בצה"ל שפעולה כזו תדרוש הקרבה, בטח לא יותר מפעולות צבאיות שצה"ל מבצע בשנים האחרונות.

הדרמטיזציה והמסתורין סביב הפעולה המבצעית המתוכננת, שרבים קשרו אותה עם הדילמה הישראלית אם לתקוף תשתיות הקשורות לפרויקט הטילים המדויקים בלבנון במקביל לפעולה ההגנתית שמתרחשת כעת בשטחנו - הובילו בין השאר לשיח הביקורתי והציני. גם המופעים התקשורתיים המוחצנים לא עזרו. מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה ושר הביטחון נכון לשמור לאירועים דרמטיים במיוחד. במקרה הזה תדרוך מצולם של מפקדים בשטח, ברמת מפקד האוגדה ואולי מפקד הפיקוד, היה מספיק לחלוטין. אבל למרות הפער הזה, צריך להיות ציני במיוחד כדי לכנות את הפעולה הזו מבצע יחסי ציבור.

את טביעת האצבעות הגסה של שר הביטחון לשעבר אביגדור ליברמן אי אפשר היה לפספס. ליברמן מכיר היטב את פרטי המבצע, את צוותי העבודה, המודיעין, המשאבים הרבים שהוקצו והדילמות שהיו על השולחן. "זה בסך הכל בטון שמוזרם לאדמה", אמר גורם פוליטי המעורה בפרטים באחד התדרוכים שהועברו לעיתונאים. אבל זה באמת כלום לעומת המתקפה הישירה של אותו מעורה בפרטים על הרמטכ"ל.

במשך שנתיים וחצי הסביר שר הביטחון לשעבר שהוא לא תוקף אישית אנשי צבא, זאת עד החודשיים האחרונים שבהם שינה את עמדתו לגבי המדיניות ברצועת עזה. הפערים בין עמדתו לעמדת הצבא לא היו גדולים במיוחד. אבל כאשר הגורם המעורה בפרטים טוען שהרמטכ"ל דחף לצאת למבצע על רקע הדוח הנוקב של נציב קבילות החיילים יצחק בריק, נראה שאין גבול לציניות.

למרות הדוח החריף של בריק, בזמן אמת ליברמן נהג כמשקיף ולא כשר ביטחון. זו בדיוק הייתה ההזדמנות שלו להתערב ולהעמיק בבדיקה ולברר את הטענות של בריק לגבי המשבר של אנשי הקבע הזוטרים, לגבי בעיות בכשירות, בהכנות ובמוכנות למלחמה. את סמכותו היה יכול לממש במינוי של ועדה חיצונית מטעמו שתבדוק את הדברים. במקום זאת הוא התנער לחלוטין מהמסקנות. לפחות במקרה הזה הוא בטח לא יכול לטעון שהיה זקוק לאישור הקבינט.