לא להתרגש ולא לכעוס מאי הגינוי של חמאס בעצרת הכללית של האו"ם. זהו האו"ם. הוא לא השתנה. הארגון היה ונשאר זירה עוינת לישראל ומתחם שלא אוהב את הממשל האמריקאי של היום. גם אם הצעת ההחלטה האמריקנית לגנות את החמאס הייתה מקבלת רוב של שני שליש, להחלטות של מליאת העצרת משמעות הצהרתית בלבד ואין לעצרת שום סמכות לאכוף את החלטותיה – סמכות השמורה בלעדית למועצת הביטחון.

במליאת העצרת, ארה"ב לא הצליחה לגייס רוב משמעותי להצעת החלטה שלה לגנות את החמאס. ואיך תצליח? הנשיא טראמפ איננו מחמיץ הזדמנות ללעוג לארגון ולבוז לו. השגרירה ניקי היילי תקפה את הארגון כחלק בלתי נפרד מכהונתה בארגון.

השגרירה אולי קיוותה וציפתה שבימים האחרונים לפני פרישתה מכהונתה ב-1 בינואר, הארגון יעניק לה מחווה. אבל, כנראה שקרה להיפך, וארצות חברות הביעו באופן הצבעתן על היוזמה האמריקאית את מורת רוחן מהאופן והסגנון שבו היילי מילאה את תפקידה בשנתיים האחרונות. בנאום מרכזי שנשא שר החוץ מייק פומפאו בראשית השבוע בבריסל, הוא תקף את האו"ם ואת האיחוד האירופי. פומפאו טען בנאומו כי "מאז סיום המלחמה הקרה כל המוסדות הבינלאומיים, כולל האו"ם, נכשלו והכשילו אותנו". 

מבחינת ישראל, כישלון אישור הצעת ההחלטה האמריקאית מאכזב לא משום שאישורה היה משנה משהו באופן מעשי בשטח, אלא כיוון שנחשפה אמת לא נעימה. העובדה שהמדינות הערביות, כולל מצרים, סעודיה, בחריין, עומאן ואיחוד האמיריות הצביעו נגד, הוכיחה כי הערכות, הדיווחים והציפיות שפורסמו בחודשים ובשבועות האחרונים על התקרבות ביחסים עם ישראל ואפילו על תמיכה בישראל, היו מוגזמים במקרה הטוב ומופרכים במקרה הגרוע.

אם נכונים הדיווחים ששגריר ישראל באו"ם דני דנון השקיע מאמצים רבים להבטחת רוב לאישור היוזמה האמריקנית, התוצאה המאכזבת הוכיחה כי לשגריר דנון השפעה קלושה במסדרונות האו"ם, אם בכלל.