מאז החלה שיבת ציון בשלהי המאה ה־19, עם חובבי ציון והעלייה הראשונה, ואחריה - עם התייצבותה של הציונות הסוציאליסטית על במת ההיסטוריה בארץ ישראל, ובשנות המלחמה לגירוש הבריטים, והמלחמה לעצמאות ישראל - היו אינספור מחלוקות על הדרך הראויה להשגת היעדים הציוניים, המדינה היהודית בארץ ישראל, ואחר כך גם על דמותה של המדינה, גבולותיה וערכיה.

מאבקים בין המחנות ובתוך המחנות, בתוך מחנה השמאל, ובתוך הימין, בין דתיים וחילונים - היו לחם חוקנו ב־120 השנים הללו. ובתוך אלו מלחמה על כיבוש השפה העברית, וכיבוש העבודה והשמירה, גאולת האדמה ובניית כוח מגן עברי. תמיד היו חילוקי דעות, גם קוטביים, אבל המטרה הגדולה הייתה ברורה תמיד: שיבת ציון, גאולת ישראל בארצו.

תמיד היו גם תועי דרך. אנשים, גם מנהיגים, בקצות המחנה. מנהיג "גדוד העבודה" המהפכן מנחם אלקינד - נואש מהארץ. אסף קבוצת חלוצים ושב איתם לרוסיה להקים קולחוז יהודי, וסופם שהושמדו בידי הגרמנים או נרצחו בידי סטלין. קומוניסטים יהודים חברו לפורעים ערבים במאורעות תרפ"ט והוקעו כבוגדים בעמם. נשיא האוניברסיטה העברית יהודה לייב מגנס פעל באו"ם ערב הקמת המדינה כדי לשכנע את חברות האו"ם להצביע נגד הקמת המדינה; בוגדים מן השמאל ריגלו ופעלו למען ברה"מ, או בשירות ארגוני הטרור; קומץ חרדים אנטי־ציוניים קיצוניים שהתנגדו להקמת המדינה וביקשו לסייע לאויביה, ועד היום מצהירים על תמיכתם באש"ף ובאיראן; יגאל עמיר שרצח את רבין. כל הללו היו באמת עשבים שוטים בשולי הדרך הציונית הרחבה, רבת הנתיבים.

המחלוקות היו רבות בתוך הנהר הציוני הזה, אך בשעת מלחמה - יישרו קו. בגין לחם בשצף קצף בבן־גוריון על הסכם השילומים עם גרמניה, אך כשפרצה מערכת קדש ב־1956, התייצב שכם אחד עם הממשלה ותמך בה לעת מלחמה. וערב מלחמת ששת הימים התלכדו השורות לממשלת אחדות לאומית, ואפילו בעת מחדל יום הכיפורים תמכה האופוזיציה בממשלה, ועברו חודשים עד שהעז בגין לשאול בכנסת, בלב נשבר "מדוע לא קירבו את הכלים?".

מלחמת לבנון הראשונה ב־1982 זכתה אומנם בתחילתה לתמיכת האופוזיציה השמאלית, אך לאחר שבועות אחדים הסתמנו הסדקים, וגם בשעה שחיילי צה"ל היו בביירות החלו ההפגנות נגד המלחמה. זו הייתה נקודת השבר, שבה גם לעת מלחמה כבר לא הייתה אחדות לאומית. 

מאז - המצב מחמיר. בעיקר משום שהוויכוח הוא כבר לא על הדרך, אלא גם על המטרה. ההגשמה הציונית כבר אינה הדגל העיקרי. דגלים אחרים הונפו. לא עוד "ציונות" אלא "נורמליות".

תאוות שלטון אפיינה תמיד את כל העוסקים בפוליטיקה, כנראה עוד מאז מלחמות הניאנדרטלים באדם המודרני, ומאז לא חלפה מן העולם. תאוות השלטון ככוח מניע בפוליטיקה מוכרת לנו היטב גם בתנועות הציוניות ובמדינת ישראל. אך בשעות מבחן ידענו בדרך כלל להפריד בין מטרות לאומיות שאין לגביהן ויכוח ובין מאבקים פוליטיים. לא תמיד כמובן. אנו זוכרים כי גם לאחר השמדת הכור בעיראק היו בשמאל מי שהעלילו נבלה על בגין וטענו כי המבצע יצא לדרך ערב הבחירות מטעמים פוליטיים. דומה שאחרי שנים גם הם הביעו חרטה.

אבל המצב הולך ומידרדר. השמאל מתוסכל מהיעדר הסיכוי לשוב לשלטון בעתיד הנראה לעין, ואינו מסוגל להצמיח מתוכו אלטרנטיבה שלטונית. ולכן יכולנו השבוע שוב לשמוע קולות עלובים, למשל מפיו של יואל חסון מהמחנה הציוני, שהאשים את נתניהו כי המבצע להשמדת מנהרות הטרור של חיזבאללה תוזמן לעיתוי הנוכחי כדי להסיט את תשומת הלב מתיק 4000. והרי לו נודע לחסון כי נתניהו דחה את המבצע הצבאי בגלל חקירותיו, היה זועק מעל דוכן הכנסת כי הנה נמצאה ההוכחה כי ראש ממשלה הנתון בחקירות ותיקים פליליים תלויים מעל ראשו, אינו יכול לנהל את המדינה. החשש שמא הצלחה של מדינת ישראל מול חיזבאללה תוסיף ליוקרתו של נתניהו גרם לו, ולדומיו, לאובדן עשתונות מוחלט.

ואלו, שניצחונה של ישראל על אויביה חשוב להם פחות מ"הנורמליות" של חיי היומיום, לא התביישו לשאול, שעות אחדות לאחר שנחשפה מנהרת הטרור במטולה, אם לא היה אפשר לדחות את הפעולה בימים אחדים, כדי לא להאפיל על... הפגנות המחאה נגד אלימות כלפי נשים. יעל דן, מגישת תוכנית הצהריים בגלי צה"ל, שאלה, בלשון זו ממש, את הכתב הצבאי. "למה אי אפשר היה לדחות ביום?". וכי לא הגיוני לשאול ממש ההפך?

יותר מ־190 נשים נרצחו בעשור האחרון. 24 בשנה האחרונה. אבל קומץ פעילות חברתיות שהחליטו כי הגיעה העת למחאה רחבה נגד אוזלת היד שמגלה הממשלה קבעו לפני שבוע תאריך למחאה. והוא חשוב יותר וקדוש יותר מאשר השמדת מנהרות טרור, שאילו היו מופעלות בידי חיזבאללה - היו גובות מחיר דמים איום. כי חשוב ועקרוני שההפגנה "שלהן" תתקיים בדיוק ביום שקבעו. ואם רוצים בחשיפה תקשורתית מרבית - מדוע אי אפשר לדחות אותה ביום אחד, למשל? כי רק זה מה שמעניין אותן, ולא שום דבר אחר.

לפני שבוע שמענו כי האוניברסיטה העברית מבקשת לקיים את הלימודים לתואר שני ושלישי ב...אנגלית. בשם "הנורמליות" כמובן, וכדי לקדם את האוניברסיטה בסולמות הדירוג העולמיים, להעלות את יוקרתה. אינני יודע אם זה מה שיסייע לאוניברסיטה. את מדעי היהדות ומדעי הרוח, שהיו פעם היהלום שבכתר והיום בקושי קורס מעוט משתתפים, הם הזניחו מזמן. ועכשיו גם על העברית הם מבקשים לוותר.

גם כשהוקם הטכניון, היו מי שרצו כי שפת ההוראה תהיה גרמנית. אבל ב"מלחמת השפות" ניצחה העברית והפכה לנס ציוני חי, וכל האוניברסיטאות שלנו, המלמדות בעברית מראשית הקמתן, הוציאו מקרבן חוקרים מצוינים, וגם חתני פרס נובל. הדירוג האקדמי לא נקבע על פי שפת ההוראה אלא על פי המחקר והפרסומים, והנה: נשכחה המהפכה, נשכח הטעם לשיבת ציון. תקווה נואלת לשיפור היוקרה האקדמית עדיפה על הגדרתה הבסיסית של "האוניברסיטה העברית". ואיך לא עלה על דעת הפרופסורים הפוסט־ציוניים האלה שיצטרכו גם להחליף את שם המוסד שבו הם עובדים? והאם אין אלו ממש אותם שהתנגדו בשצף קצף ל"חוק הלאום", שקבע כי "עברית היא שפת המדינה"?

לכאורה אלו שלושה תחומים שונים לחלוטין. פוליטי, חברתי ואקדמי. אבל יש להם מכנה משותף: אובדן הדרך הלאומית. ראיית המציאות דרך צינורית דקיקה של תחום העניין שלהם, האינטרס המיידי שלהם, בלי לפקוח שתי עיניים ולראות כי הם חלק מתקומת ישראל בארצו, במלחמה עם האויבים מסביב ובמאבק על דמותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

[email protected]