1. הבחירה של ליברמן 


הסיפור הזה נלחש מפה לאוזן. כעת מתברר כי לפני מספר שבועות, אחרי שהשלים שר הביטחון אביגדור ליברמן את הראיונות עם המועמדים לתפקיד הרמטכ"ל, קיבל האלוף ניצן אלון הודעה על מינויו הצפוי לרמטכ"ל. אלון, לשעבר ראש אגף המבצעים וכיום פרויקטור התיק האיראני, היה היחיד מבין שלושת המועמדים שנקרא לשר הביטחון ליברמן פעמיים. פעם אחת לראיון עצמו, ופעם שנייה להודעה כי הוא הבחירה של השר הממנה. 
 
ליברמן, שמקבל החלטות במהירות יחסית, הודיע לאלוף כי יביא את מינויו כרמטכ"ל הבא לאישור הממשלה. ליברמן העריך את אלון כמעט מהרגע שבו נחשף אליו, עם כניסתו לתפקיד שר הביטחון. הוא העריך גם את אביב כוכבי, אבל שאף להביא "משהו אחר". אלון, מבחינתו, היה משב של רוח שונה, שיכול להבקיע את התפיסות המסורתיות של המטה הכללי של צה"ל. אז הוא בחר באלון והודיע לו. אלון שמר את ההודעה הזו לעצמו. אבל אז פרצה המהומה. נתניהו הטיל וטו על אלון. למה? ככה.

ניצן אלון. קרדיט: פלאש 90

 
הרמזים על אשתו השמאלנית (של אלון), האיבה בינו לבין המתנחלים מהתקופה שבה היה מפקד פיקוד מרכז, דברים כאלה. אין שמועת שטח הזויה או מעשייה אורבנית מטורללת שלא תבקיע את דרכה לבלפור ותסייע לשוכני הבית לגזור גורלות. לא רק שנתניהו הטיל וטו, הוא גם הניח מועמד נגדי: אלוף אייל זמיר.
 
באותו שלב דלפה המחלוקת בין נתניהו לליברמן ל"מעריב" והפכה לכותרת ראשית. השמועה שזמזמה בחודשים האחרונים, שלפיה שוכני בלפור דורשים שזמיר יהיה רמטכ"ל, התגשמה במלואה. זמיר, שהיה מזכיר צבאי של נתניהו והתחבב (בצדק) על שוכני הבית השונים, לא תכנן את האירוע הזה.
 
בהתחלה חשבו החושבים במטכ"ל שזה לא יכול להיות. הרי נתניהו הוא אדם אחראי. איש מבריק. ראש ממשלה שקול, סולד מהרפתקאות ומסיכונים העלולים לייצר ועדות חקירה. איך יכול להיות שהוא מנסה להפקיד את מפתחות הביטחון בידיו של האלוף הטירון ביותר? הרי הרזומה של זמיר דל גם עבור תפקיד סגן רמטכ"ל. למה להכשיל אותו? למה להכשיל את המדינה? הוא אחרי תפקיד אלוף אחד בלבד, בחזית הדרומית, הזניחה יחסית. לא עשה תפקיד רוחב במטכ"ל, לא היה אלוף צפון, לא אמ"ן, לא אג"ת. לאלוהי בלפור הפתרונים. 
 
בשלב הזה הבין ליברמן, ולא בפעם הראשונה, עם מי יש לו עסק. הוא שרטט את גבולות הגזרה והבין שלא יוכל להעביר את אלון על הראש של נתניהו, אבל החליט שלא ייתן לנתניהו להעביר את זמיר. ליברמן השחיל לנתניהו את אביב כוכבי באומנות, בדרך כזו שנתניהו לא יוכל להקיא, רק לבלוע. ליברמן לא לקח את זה ללב, כי ידע שכוכבי הוא מועמד מצוין. כמעט כל מי שנועץ בהם לקראת החלטתו, המליצו לו לבחור בכוכבי. השלב האחרון בתוכנית ליברמן, למנות את ניצן אלון לסגן, לא הסתייע. ליברמן התפטר עוד קודם.
 
אגב, ליברמן מכחיש בתוקף את הסיפור הזה. אני עומד מאחוריו. ולסיכום, מה היה לנו כאן? אלוף ניצן אלון הבין שיהיה רמטכ"ל, בסוף גמר בלי כלום. אלוף אייל זמיר, מועמדו של ראש הממשלה, קיבל את תפקיד סגן הרמטכ"ל. מהעז הבאושה הזו יצא בסוף מתוק: לתפקיד מונה מי שהכי מתאים ובשל. אלוף אביב כוכבי היה מלכתחילה המועמד הבכיר, המנוסה והמושלם לתפקיד.

שלושת האלופים התנהגו ללא דופי. הדרג הממנה, קצת פחות. מקדיח התבשיל היה, איך לא, נתניהו. ההשראה הייתה, איך לא, של "בלפור". מסכן הלורד הבריטי שהעניק לנו את ההצהרה ההיא. במקום שתהיה על שמו מדינה, קיבל קן קוקייה. כך או אחרת, המטכ"ל ייאלץ להיפרד בטרם עת (אלא אם כן יקרה משהו לא צפוי) מקצין מעולה כאלון. אייל זמיר, קצין ראוי, יתאמץ למחוק את הכתם הבלפורי מעל מדיו ותפקידו. הוא יהיה סגן רמטכ"ל מצוין. ושיהיה בהצלחה לכולנו.
 
אביב כוכבי נערך. הוא נכנס לנעליים גדולות, הוא יודע את זה. האתגרים שלפניו אינם פשוטים. היוזמה לבקש מהרמטכ"ל גדי איזנקוט להאריך את הקדנציה הייתה שלו. כוכבי צריך זמן, הוא בסבב נרחב של הכנה והתייעצויות לאור העיכוב במינויו. הבקשה שלו הייתה שאיזנקוט יחזור למועד המקורי שבו אמורה הייתה לפקוע הקדנציה שלו: 16 בפברואר (הרמטכ"ל נכנס לתפקידו ב־16 בפברואר 2015, אבל החליט לקצר לעצמו כדי לחתוך את הקדנציה בתאריך עגול, 1 בינואר). 
 
איזנקוט אמר שהוא חייל של המדינה ואם מבקשים, אז בסדר. זה כמו שעה ביציאה מבחינתו. הוא התנדב להביא את בקשת כוכבי לשר הביטחון, בנימין נתניהו. ההפתעה הייתה כששר הביטחון הטרי סירב לאשר את הבקשה והסכים להאריך את איזנקוט בשבועיים בלבד, עד 15 בינואר. למה? האמת היא שזה כבר לא באמת משנה. ככה.
 
2. קבלן המינופים 

מבצע מגן צפוני ספג קיתונות של ביקורת. פרשנים צבאיים, אנשי אופוזיציה, כתבי משפט ומשטרה קוננו על כך שהצבא עושה סיפור הרואי מפעילות הנדסית בשטחנו; שחיזבאללה מרתיע אותנו, ולא להפך; שהעיתוי של מסיבת העיתונאים הדרמטית וחשיפת המנהרה מתוזמר מראש להורדת המלצות תיק 4000 מסדר היום.

נו, טוב. מי שמכיר את צה"ל יודע שכל דבר בצבא מוגדר כמבצע. כשמעלים שתי חטיבות צפונה, כשפורסים את חטיבת הקומנדו, כשמכינים מטוסי קרב ומעמידים את כל העולם ומזכ"צו בכוננות, זה מבצע. ייקח לאבק עוד הרבה זמן לשקוע, כי המקדחים עובדים במלוא הקצב, אבל כשזה יקרה, יתברר לנו שמדובר בהישג ישראלי משמעותי ביותר בקרב הסמוי נגד חיזבאללה. 
 
נסראללה בנה כאן יכולת אסטרטגית מבהילה במשך שנים ארוכות ובהשקעה של הון עתק. היכולת הזו נשללת עכשיו על ידי צה"ל. זו השורה התחתונה החשובה באמת. תושבי הצפון ישנו עד עכשיו על קרקע רועדת. מעכשיו, לא עוד. אם לא יקרה שום דבר בלתי צפוי, איזנקוט יפשוט מדים אחרי 40 שנה וכמה שבועות אחרי שהסיר את איום המנהרות בדרום ובצפון.
 
האם נתניהו מינף את האירוע לצרכיו הפוליטיים? ברור, צפוי, שקוף. כזה הוא נתניהו. קבלן מינופים, הכי טוב בתחום. האם הנאום ביום ראשון לפני כמעט שלושה שבועות עם הרמזים על ה"הקרבה" הצפויה היה מוגזם? ברור. הוא השתמש באירוע כדי לסנדל את נפתלי בנט בתוך הקואליציה ועשה את זה בכישרון רב. האם כבר עמדנו בעבר בפני אתגרים דומים? בטח. על בסיס קבוע. אין כאן רגע אחד שבו מישהו לא זומם או חופר משהו נגדנו. 
 
פעם היינו מטפלים בזה בשקט. היום גורר ראש הממשלה את הרמטכ"ל ודוברו למסיבת עיתונאים בשמונה בערב (אלא מה), נושא נאום "דם, יזע ודמעות" צ'רצ'יליאני מופרך מעיקרו ומפיץ סרטון עם מוזיקת רקע של מבצע אנטבה שבו הוא ממתיק סוד ואומר ש"רב הנסתר על הגלוי", ומצטייר שוב כנצח ישראל בכבודו ובעצמו. הבעיה היא, שנצח ישראל לא ישקר. נתניהו? הוא לפחות יגזים. 

נתניהו ואיזנקוט. קרדיט: נועם רבקין פנטון, פלאש 90

 
לנצח יהפוך נתניהו כל בדל הצלחה ביטחונית לנחיתה בנורמנדי, אבל כשמשהו משתבש, ייעלם ויטיל את זה על "הקבינט" (בגיבוי פרוטוקולים, כמובן) או על בנט, או על ליברמן, או על הקרן החדשה, או על מה שנותר מהשמאל. מעכשיו מצטרפת לבנק המטרות גם גילת בנט. ועל כך, בהרחבה, בהמשך. לפעמים אני מתקשה להיזכר אם הייתה כאן מדינה לפני בנימין נתניהו. אם כן, זה נס.
 
לחסן נסראללה הייתה תוכנית. בפעם הבאה, אמר, אני אטלטל את הישראלים. אני אפתיע אותם כפי שלא הופתעו מעולם. הוא יודע שלא יוכל "לכבוש את הגליל". גם לא את אצבע הגליל. אולי את הציפורן, לכמה דקות. הוא כן יוכל להפתיע את ישראל, להכות בבטן הרכה, להגיח עם קומנדו בתוך השטח הישראלי ולהשתלט על שכונה במטולה או בשלומי לכמה שעות. זה מספיק. 
 
הפעם האחרונה שבה ישראל איבדה יישוב לטובת אויב ערבי הייתה כפר עציון במלחמת השחרור. אם השיעים יצליחו לשחזר, אפילו חלקית וזמנית, את האירוע ההוא, מול ישראל 2019, מעצמה אזורית אדירה, נסראללה יוכל לפרוש לגמלאות מוקדמות ולסרוג גובלנים של רקטות בשארית חייו. הוא יודע שהמלחמה הבאה תהיה קצרה מאוד. הוא תכנן לייצר את תמונת הניצחון הזו מיד עם פתיחתה. אחר כך כל מה שהוא יהיה צריך לעשות זה לגרום מספיק נזק בעורף הישראלי באמצעות אוקיינוס הטילים והרקטות שלו, כדי להמאיס עלינו את הקטטה מהר ככל האפשר ולחזור לדאחיה בשלום. בשביל זה הוא חפר את רשת המנהרות שצה"ל חשף השבוע.
 
הפרויקט של נסראללה היה חשאי, וכמעט כל בכירי חיזבאללה מודרו ממנו. ממש כמו פרויקט הגרעין הסורי של אסד (אם כי אין להשוות בין האיומים). מטרתו הייתה ניצחון בקרב על התודעה. זה כבר לא יקרה. ישראל עלתה על הפרויקט של נסראללה באמצעות היכולת הטכנולוגית המדהימה שנבנתה מול איום המנהרות הדרומי, ובזכות מאמץ מודיעיני משולב. 
 
3. בטון עד העצם 
בשנה האחרונה עקבה ישראל אחרי החפירות של נסראללה לא רק בנאומיו האינסופיים, אלא גם מתחת לאדמה. בצד שלנו שמעו את החפירות. ידעו מתי הם עם פטיש ואיזמל, מתי עם מקדחים גדולים. האינדיקציות הלכו והתרבו, הצטופפו, עד שהמנהרות עצמן החלו לבצבץ על מפת המודיעין. הטכנולוגיה שפותחה אל מול אדמת החול בדרום, הוכחה כיעילה בהרבה בסלעי הגיר והדולומיט של הצפון. גלי הקול מתפשטים בקלות ובמהירות, ולא נספגים בדיונות.
 
באחד מימי השישי לקח מ"פ צנחנים את אלוף הפיקוד יואל סטריק לביתו במטולה, להאזין ביחד. מה שהמ"פ הזה שמע (יחד עם תושבים רבים נוספים) היה אותנטי. "האזרחים לא הגזימו", אמר השבוע גורם צבאי בכיר, "היה מה לשמוע והם שמעו. הגלים הסיסמיים ברורים מאוד בצפון".
  
זה מה שהאלוף סטריק עשה עם מפקד יוניפי"ל ביום חמישי לפני הצהריים. עבר איתו על הגזרה, הראה והשמיע לו את הדברים. הכל בזכות הטכנולוגיה, הערנות והיצירתיות הישראלית. כלומר, בזכות נתניהו. וברצינות, מותר לנו מדי פעם להיות גאים בעצמנו. תמיד נוכל להגיד שהיה צריך לגלות את זה קודם (כמו עם הכור הסורי), אבל זו חוכמה בדיעבד. העיקר שגילינו, העיקר שסיכלנו, מוטב מאוחר.
 
עדר מחרחרי הפאסון בצד שלנו גם לא היה מרוצה מהעובדה שהחיזבאלון המפוספס שבא לרחרח את המצלמה באותו בוקר חטף מטען גז סמלי בפרצופו ונמלט ולא חוסל במטען רציני יותר. למרבה המזל בראש צה"ל עומדים עדיין קצינים לא מתלהמים ששואפים לבצע את המשימה, ולא להצהיל את ההמונים. המטען הראשוני שהוטמן במנהרה היה רציני, ייתכן שהיה מביא למותם של שני הפעילים. ברגע האחרון, בהחלטת אלוף הפיקוד, הוא הוחלף למטען קל. כי אם הפעילים היו נהרגים, נסראללה היה חייב להגיב, החזית הייתה נדלקת וחשיפת המנהרות הייתה נמשכת הרבה־הרבה יותר זמן ועולה בהרבה יותר אמצעים וחיי אדם מכפי שתוכנן. 

המחבלים בתוך המנהרה. קרדיט: דובר צה"ל


כרגע צריך לשלול את יכולת המנהרות מנסראללה. זו המשימה. איזה מזל שאין בצה"ל פריימריז עדיין. איזה מזל שה"בייס" של יואל סטריק הוא גדי איזנקוט, ולא כנופיית הטוקבקיסטים והצייצנים השכירה או הפיקטיבית שמובילה את ההתלהמות ברשת.

זה עוד לא נגמר. צה"ל יסיים את סיכול המנהרות החוצות בחודש הקרוב. לא מן הנמנע שיהיה צורך לפעול בצד הלבנוני. בצה"ל דוחים את הביקורת שלפיה יש הקפדה מוגזמת על הריבונות הלבנונית והצבא דוחף למנהרות בטון בכמות מדודה כדי שלא יחדור לצד השני. "נחדיר להם את הבטון הזה עד העצם", אמר השבוע גורם ביטחוני, "המנהרות הללו יסוכלו ואני מקווה, לטובתם, שנציגי יוניפי"ל או צבא לבנון יחדירו ביוזמתם בטון למנהרות מהצד שלהם". פעילות בצד הלבנוני תביא, כמעט בוודאות, להתלקחות. 

ההחלטה הזו לא התקבלה עדיין, אם כי ראש הממשלה הזכיר את האפשרות בסיורו אתמול בצפון. גם נסראללה לא הגיב, בשלב הזה. אחרי ההפתעה הראשונית הוא עכשיו לומד את הנזק ואת היקף הידע והיכולת הצה"לית. אנחנו בסיבוב הראשון של מגן צפוני. הוא יכול להסתיים בשקט או להתדרדר לעימות כולל. כששאלתי גורם צבאי בכיר השבוע אם יש כאן פוטנציאל להגעה למלחמת לבנון השלישית, הוא ענה בשלילה. הסיבה פשוטה: המלחמה הבאה, לדבריו, לא תהיה מלחמת לבנון השלישית, אלא מלחמת לבנון האחרונה.

4. מינוי וגמור 

מישהו צייץ אתמול ש"עושה רושם שהדרך היחידה להיפטר מנתניהו היא שגלעד ארדן ימליץ עליו לתפקיד". את ארדן זה הצחיק קצת פחות. עבר עליו שבוע מהגיהינום. ההתנפלות עליו מוגזמת ואולי מיותרת. ארדן הפיק את לקחי גל הירש, העביר את שמות המועמדים מראש ליועמ"ש, עשה שיעורי בית, פעל בתום לב. גם המלחמה שלו על צ'יקו אדרי אחר כך הוסיפה לו, לטעמי, נקודות. הבעיה הייתה במועמד עצמו. אדרי נפל בעיקר בגלל התנהלותו במהלך התהליך. אדרי הוא בחור טוב, כנראה אמיץ לב, שנלחם למען המדינה הזו רוב שנותיו. אין סיבה להפוך אותו עכשיו לצורר. מצד שני, אין מחלוקת על כך שלהיות השוטר מספר אחת הוא לא יכול.
 
הסאגה הזו כללה עוד כמה התנפלויות. בראש ובראשונה על השופט אליעזר גולדברג, האיש שלו חבים לא מעט אנשים סליחה בסוף השבוע הזה. הייתה גם התנפלות על עצם קיומה של הוועדה. לא צריך ועדת מינויים, זעקו הזועקים, תנו לממשלה למשול. למרבה המזל, הצורך בוועדה הוכח מעל כל צל צלו של ספק בשידור חי בעיצומה של המהומה. אנחנו צריכים אותה כדי שהשוטר מספר אחת של משטרת ישראל לא יהיה אחד שפוגש את בודקת הפוליגרף שלו בטרם הבדיקה, ולא טורח לדווח. זה הכל. לאדרי יש בעיה של שיקול דעת. המפקח הכללי של המשטרה צריך להצטיין בשיקול דעת.
 
למרבה המזל, הצליחה הוועדה (ובעיקר השופט גולדברג ופרופ' טליה איינהורן) לאתר את הבעיה הזו מבעוד מועד. באותו רגע מצאה הוועדה את עצמה על הכוונת. אבל אז הגיח המועמד עצמו, והוכיח עד כמה פסילתו מוצדקת. כבר מזמן לא הוגחכו כאן כל כך הרבה מתלהמים במהירות רבה כל כך.
 
ארדן צריך לאסוף את עצמו ולהביא עכשיו מפכ"ל טוב. הוא יודע שרוני אלשיך היה מפכ"ל לא רע. הוא כשל בכמה תחומי התנהלות, אבל עשה עבודה מקצועית משובחת והרים את המשטרה קומה או שתיים בתחומים רבים. ארדן צריך לפנות למקום היחיד שממנו אפשר לשאוב כוח אדם משובח, מנוסה ומאומן: המטה הכללי של צה"ל.

גלעד ארדן. צילום: סיוון פרג'

 
במאגר האלופים המכהנים והלשעברים יש כמה שיתאימו. סמי תורג'מן, למשל. או מוטי אלמוז, קצין עם נשמה של פלאח ונפש פיוטית. את יורם הלוי ארדן לא יכול למנות כי הובהר לו, בתחילת התהליך הנוכחי, שיהיה קשה להגן על המינוי בבג"ץ (לאור בעיות עבר בפוליגרף). אז אין ברירה. המשטרה התקדמה בשנים האחרונות, השנים של ארדן, ואין סיבה לתת לקלקולים המטופשים (אך הלא חשובים) האלה לעצור את זה. יתרון עצום אחד יש לארדן על כל שאר הממנים והמתמנים בישראל: לראש הממשלה אסור לדבר איתו על המינוי. תארו לעצמכם שהיה מותר.

5. החלשה מבפנים

עמית סגל הביא השבוע בחדשות את "גרסת אלוביץ'". אני מקווה, לטובת שאול אלוביץ', שבבית המשפט תהיה לו גרסה משכנעת יותר. בתוך שלל התירוצים והמעשיות הסתתר לו מטען נפץ קטן, אבל מצחין. סופר שם על ראש ממשלת ישראל שמתקשר לבעלים של אתר חדשות פופולרי (אלוביץ') ומפציר בו לפרסם ב"וואלה" שגילת בנט, רעייתו של נפתלי, עבדה בעבר במסעדות לא כשרות.

השאלה לאילו תהומות של שפלות עוד מסוגלת המשפחה הזו לרדת, מיותרת. האמינו לי, היא מסוגלת. ראש ממשלה בישראל מגייס את השפעתו, עוצמתו ויכולתו כדי להכפיש אישה חפה מכל פשע, רק כדי לקלף עוד איזה שמינית מנדט מהמפלגה של בעלה. אז נפתלי בנט צייץ ציוץ תגובה זועם וחריף במיוחד, כולל דרישה להתנצלות של נתניהו בפני רעייתו. מי שחש מיד אל הדגל, כי אין בעולם משימה הקטנה על מידותיו המוסריות, היה הבן. יאיר נתניהו מיהר להטיח בשר החינוך שהוא הכפיש את "אמא שלי" פעמים כה רבות, ועכשיו מתלונן שעושים לו את אותו הדבר.
 
לו אני בנט, הייתי מגיש תביעת לשון הרע נגד נתניהו ג'וניור. יש לו אומנם נהג ומאבטחים על חשבוננו, אבל אין לו חסינות. כבר אין לו גם שירותים משפטיים חינם אין־כסף סביב השעון. חוץ מיוסי כהן (שמעולם לא הציג ראיה לכך שקיבל תשלום מהנתניהו'ז), כל השאר התפוגגו. מלכו ושמרון מלקקים את פצעיהם. סוללת עורכי הדין הפליליים שמסתופפת סביב בני הזוג מתחלפת במהירות האור. רובם לא קיבלו תשלום, עדיין. ההחלטה לא לאשר לנתניהו לממן את הגנתו המשפטית באמצעות תורמים לא הוסיפה בריאות למשפחה. הולך להיות שם ויקאנד מהגיהינום. בסוף, כפי שהיא נהגה לזעוק ולהזהיר ולהפציר שנות דור, הם עוד באמת יגיעו לחרפת רעב.

אביחי מנדלבליט. צילום: מרק ישראל סלם
 
למה האירוע הזה כל כך עלוב, דוחה ומשקף עם מי יש לנו כאן עסק? ראשית, כי נתניהו עצמו הוא זולל שרצים ידוע, סולד מפולחן דתי באשר הוא וקרוב הרבה יותר לאתיאיזם של אביו מאשר לכיפה של סבו. שנית, כי גילת בנט אכן באה מבית חילוני ומקיימת אורח חיים חילוני. ההשוואה בינה לבין שרה נתניהו מעידה על טרלול מתקדם ואובדן עשתונות. 
 
בנט לא מתראיינת, לא נדחפת, לא נגררת אחרי בעלה לכל מקום, לא זוכה לכבוד מלכים, שמה לא נישא, בפקודה, מעל כל במה. היא לא ממנה, לא פוסלת, לא צועקת, לא נתבעת סדרתית, לא חשודה, לא נאשמת, לא מאמללת אף אחד. גילת בנט היא אישה רגילה שנשארת מחוץ לפריים, לא מתערבת בקריירה של בעלה, נחבאת אל הכלים ואל חייה. לכן הציפייה הלגיטימית היא להשאיר אותה מחוץ לביצה הפוליטית.
 
ציפייה לגיטימית? אין דבר כזה בבלפור. "הגברת", שאוסרת על שרת משפטים בישראל לעלות אל סיפונו של מטוס ששייך לנו, שנמצאת עכשיו בשליחות ממלכתית בגואטמלה או איפשהו, שהוקלטה כבר מצווחת את מררתה לכל עבר אין ספור פעמים, שדרשה משעיה סגל המנוח להחזיר את המעות הבודדות שקיבל עבור טרחת אין־קץ, היא צדקת נרדפת על־לא־עוול־בכפה. גילת בנט? שיקסע. ככה זה עובד שם. ויש מספיק גמדי־גינה ופריימריז שמוכנים גם להגן על זה.
 
אגב, השבוע סיפר לי בכיר לשעבר ב"וואלה" שבין דרישותיו של נתניהו מבכירי האתר במהלך צוק איתן הייתה "לכתוב נגד אלה שמחלישים אותנו מבפנים". כן, ניחשתם נכון. זה שוב בנט. אני מנצל את העובדה שבנט כנראה לא יזכה לעולם לקולי בקלפי, כדי להזכיר: הוא האיש שנלחם בשיניים ובציפורניים כדי לאלץ את אותו ראש ממשלה גאון לבצע את הפעולה נגד המנהרות של חמאס במהלך צוק איתן. אכן, החלשה מבפנים. באותו זמן פעל נתניהו נגדו באמצעי התקשורת השונים שעליהם הוא חולש, להחלשתו של בנט.

6. תיק סגור 

המלצות תיק 4000 הוגשו השבוע. כבר מזמן לא הוגש כאן תיק כל כך סדור, מוצק, יציב ונעול כמו התיק הזה. מי ששוב מתגולל על המשטרה שקשרה קשר להדיח ראש ממשלה מכהן, צריך לזכור שהחקירה הזו החלה בכלל ברשות לניירות ערך. המשטרה הצטרפה רק בשלב השני, כשהעניינים היו בהירים. זה התחיל אצל עו"ד ציפי גז, מנהלת מחלקת חקירות ומודיעין ברשות לניירות ערך ונמשך בהצטרפותו של תנ"צ אלי אסייג, מפקד היחידה הארצית למאבק בפשיעה הכלכלית. 

בשורה התחתונה, זה תיק שוחד נעול. אין בין המעורבים בחקירת התיק הזה אפילו גורם אחד שלא משוכנע שאין בעולם יועמ"ש שיוכל לא להגיש כתב אישום בגין שוחד נגד ראש הממשלה (ורעייתו) בתיק 4000. אפילו לא יהודה וינשטיין, שכבר לא במערכת המשפטית.
 
החקירה נגד בזק החלה ביוני 2017. זה החל בעניינים אחרים, אבל עד מהרה הגיע למנכ"ל משרד התקשורת, שלמה (מומו) פילבר. חוקרי הרשות איתרו ערוץ חשאי (ג'ימייל, וואטסאפ, מפגשים ליליים וכו') שניהל פילבר מול בזק, הגוף שהוא אמור לפקח עליו. לכאורה, התקיים גם ערוץ גלוי, דיונים ומסמכים וכו', אבל הכל נסגר בערוץ החסוי, ללא ידיעתם של גורמי המקצוע במשרד.
 
בהמשך התברר שלפילבר יש גם ערוצים מול גורמים ב"וואלה". לתמונה נכנסו שמות לא ידועים עד כה (לחוקרים), כמו מנכ"ל וואלה אילן ישועה ומקורבם של בני הזוג נתניהו ניר חפץ. בשלב הזה נדרשו אישורי חקירה מלמעלה. עו"ד גז קיבלה אותם מהיועמ"ש. המשטרה הצטרפה לתמונה והשלב השני יצא לדרך. האישור ניתן בסוף דצמבר 2017.

שאול אלוביץ'. קרדיט: פלאש 90

 
ב־18 בפברואר 2018 דרך לראשונה אילן ישועה במשרדי אגף החקירות של הרשות לניירות ערך ברחוב מונטיפיורי 35 בתל אביב. הוא הגיע מצויד ומאובזר בכל מה שצבר. זה היה מטמון אמיתי. ישועה קנה, לפחות בעיני, את מקומו בגן העדן. הוא קרס תחת לחץ הבעלים, שקרס תחת לחץ ראש הממשלה, והפך את "וואלה" לסניף הדיגיטלי של "ישראל היום", אבל במקביל אסף חומר ונשבע להוציא את האמת לאור. בלעדיו לא היה תיק 4000.
 
עוצמתו של תיק 4000 היא בראיותיו ובמגוון עדיו. לא רק עדי מדינה (פילבר וחפץ) יש לנו כאן. גם עדים אובייקטיביים לא חסרים. בנוסף, יש הקלטות, מסרונים, מיילים ומסמכים רבים שמעמידים באור מגוחך במיוחד את "גרסת אלוביץ'" שהביא עמית סגל שלשום. שלמה (מומו) פילבר מנסה לאחרונה, באמצעות מקורביו, לגמד את חלקו בפרשה. הניסיון לא יצלח. העדות שמסר מפורטת, מגובה ומוצלבת ומעניקה לחוקרים את כל הצד הרגולטורי של התיק.
 
אגב, גם גלעד ארדן, שר התקשורת הקודם, מסר עדות מפורטת. ארדן לא הפליל איש. הוא בסך הכל אמר את האמת, כרגולטור הישר האחרון של התיק הזה. גם מנכ"לו, אבי ברגר, מי שהועף על ידי נתניהו ביומו הראשון במשרד התקשורת, נתן לחוקרים להבין שאישור הבזק שנתן פילבר למכירת יס לבזק הוא אירוע שוחד מהמעלה הראשונה. ומי נתן את ההוראה? נתניהו. 
 
כשהמשטרה אומרת שהיא יודעת לקשור את ראש הממשלה "במישרין" לפעילות הפלילית הזו, יש לה על מה להתבסס. מדובר, כנראה, בהקלטות. במצב הדברים, גם אם יצוץ עכשיו עד מדינה נוסף שינדב את עצמו לטובת התיק, ספק אם בפרקליטות יקפצו עליו. הם כבר די מסודרים. מה שקשה להגיד על בנימין נתניהו. אובססיית התקשורת הבלתי נשלטת שלו הייתה אסונו. ההיבריס של אחרי הניצחון ב־2015, הביא עליו את כל הטוב הזה.
 
bencaspit5@gmail.com