יום אחד לקחה ח"כ לשעבר אנסטסיה מיכאלי כוס מים ושפכה על ח"כ לשעבר ראלב מג’אדלה אחרי שהוא אמר לה “את תשתקי". כולם היו נגדה, אני הייתי בעדה. היא אמרה שככה לא מדברים אל אישה. היא אמרה: “זה חוסר כבוד לאישה", והסבירה עוד שאף אחד לא קם להגן עליה, אז היא הייתה חייבת להגן על עצמה. 
 

מיכאלי דיברה על עולם שבו יש כללים להתנהגות כלפי אישה, כיוון שאישה היא פרח. אישה מביאה לעולם יופי ועידון, ועל העולם להשתחוות בפניה. אני שותף לצורת החשיבה הזו. הגברים של העולם התרבותי לקחו על עצמם את החובה להודות בצורה כזו לנשים, על עצם היותן. 
 
חייתי באיטליה מספר שנים. אני זוכר איך התבלבלתי בתחילה כאשר כל הגברים מסביב השולחן היו קמים ברגע שאישה ניגשה. גם כאשר למדתי לחקות אותם וקמתי יחד איתם, זה היה, אצל יצור ים תיכוני כמוני, גולמני ומסורבל ולא נעשה באותה טבעיות של כבוד אמת לאישה על עצם היותה. 
 
האם באיטליה אין אלימות נגד נשים? האם בתרבות של האליטה הרוסית שממנה באה אנסטסיה מיכאלי אין אלימות נגד נשים? יש. בכל זאת אני שותף לנקודת מבט שרואה באישה יצור שיופיו, חוץ ונשמה, הם העיקר בקיום האנושי. מה הוא הקיום בעצם, הרי הוא אשליה קצרת מועד. איך מתגברים על העובדה שכולנו בני חלוף, וייתכן שכל האנושות היא אפיזודה קצרה ביקום? הדרך היחידה להתגבר על כך היא האהבה. אהבה היא לאישה. יש שיר נפלא של ז’אק פרוור שקראתי בגיל 16 ומאז הוא איתי. בתרגומו של אהרן אמיר: “אַלְפֵי וְאַלְפֵי שָׁנִים\ לֹא תִּמְצֶאנָה\ לְהַגִּיד\ אֶת שְׁנִיַת הַנֶּצַח הַקְּטַנָּה\ בָּהּ נָשַׁקְתְּ לִי אַתְּ\ בָּהּ נָשַׁקְתִּי לָךְ\ בֹּקֶר אֶחָד בְּאוֹר חֹרֶף\ בְּגַן מוֹנְסוּרִי בְּפַרִיז\ בְּפַרִיז\ עַל הָאָרֶץ\ הָאָרֶץ שֶׁהִיא כּוֹכָב".
 
מאז שהייתי בן 16 ראיתי בשיר הקטן הזה תפילת הלל וברכת תודה לאהבה, לאישה. האישה, הנשיקה, הם טעם כמעט יחיד לקיומנו על כוכב לכת נידח, בקצה גלקסיה לא מרשימה, בפריפריה של היקום הזמני. בזכות האהבה, בזכותך אישה, ברגע הנשיקה – אנחנו מנצחים את הנצח.
 
לכן אלימות נגד נשים היא דבר נורא שאנחנו חייבים לחסל. לכן אני גם מזדהה עם ההתקפה של בנט על נתניהו כאשר התגלה שנתניהו ביקש לפגוע באשתו של בנט. גבר תמיד צריך לקום ולצאת להגנת האישה שאיתו. מובן שלא נגד אלימות רכילותית כזו אנו מתקוממים עכשיו. נשים וגברים שיוצאים לרחובות במחאה מתכוונים לאלימות אמיתית. למכות. לרצח.
 
תרבות האלימות הפיזית נגד נשים מגיעה לממדים נוראים בחברה הערבית בישראל, ואם עוברים את הגבול לארצות ולמחוזות שסביבנו זוהי הנורמה כלפי נשים: מכות ורצח. אבל אלימות נגד נשים עדיין קיימת גם בחברה היהודית. למרות שעברנו תהליכי התמערבות נמרצים כחלק מיציאתנו מגלות לגאולה.
 
אחד הפתרונות המוצעים לגברים אלימים הוא אזיקים אלקטרוניים. היתה לי שיחה בימים אלה עם מישהו מן היזמים שתרמו לפיתוח האזיק האלקטרוני. האם ידעתם שבאזיקים אלקטרוניים יש פיתוח מוביל ישראלי? וכי חברה ישראלית (Attenti) היא היצרן מספר 2 של אזיקים אלקטרוניים בכל העולם, והיא מוכרת ומפעילה אזיקים כאלה ב־30 מדינות בעולם? כאמור, בהרבה מקומות בעולם משתמשים בפיתוח הישראלי הזה כדי להגן על נשים מפני גברים אלימים, בישראל זה עדיין בצנרת הסתומה, למרות שח"כ עליזה לביא הציעה חוק בנושא לפני שנה ויותר.
 
אותו יזם סיפר לי שהמצב הטוב ביותר הוא כאשר גם על האישה וגם על הגבר מותקן אזיק אלקטרוני, והאזיקים מתקשרים זה עם זה ועם מרכז הפיקוח. ככה, כאשר גבר אלים מתקרב לאישה היא תדע, המשטרה תדע, וחשוב לא פחות, הוא יידע שיודעים ויקבל אזהרה. זה יעצור גם אלימות של פגישה אקראית וגם מארב מתוכנן מחוץ לבית, ולא רק כאשר ההרחקה של הגבר היא מאזור גיאוגרפי מסוים. נו די, תעשו את זה. 
 
יש הטוענים כי הגינונים של פתיחת דלת ככבוד לאישה הם מלאכותיים ומעידים על פטרונות ועל חולשת האישה. שהם שייכים לדור הישן. אני גם יודע שנשים יכולות להיות קשות ואכזריות, ללא אלימות פיזית. לא אכפת לי. הגינונים האלה נועדו לסמן לנו, הגברים, את התודה שאנחנו חייבים לנוכחות האישה בחיינו, לא פחות מאשר להראות זאת לאישה. כולנו חייבים לקום, סמלית אם לא ממש, כאשר אישה מתקרבת, כי למרות כל מה שאנחנו יודעים בשכלנו האנליטי, אנחנו אוהבים אותה בלבנו הרגשני.