היום שאחרי היילי: במקום להתאבל על המציאות, לפעול כדי לשנות אותה

השאלה היא מה ישראל אמורה לעשות עם זה. לכאורה, נדוש לנפנף שוב בסטטיסטיקה ההזויה ולהראות את מאות הגינויים נגד ישראל לעומת אפס הגינויים לחמאס, הרי הבנו כבר מזמן שמהאו״ם לא תבוא שום ישועה. אבל כדי ששאר דיירי העולם יבינו את המצב לאשורו, הנפנוף בעובדות הוא נחוץ. כדי לשנות תודעה, אין ברירה: צריך לדבר על זה כל הזמן, לכוון זרקור, להגיש קובלנות. לשם כך, בין היתר, יש משרד חוץ, לשם כך אמור להיות שר חוץ, ולשם כך אמורים להיות מגויסים הטובים באנשי מקצוע, מגובים בתוכניות חכמות ועקביות וכמובן בתקציבים. אז זהו, שהמובן מאליו אינו כה מובן מאליו בשטח, גם בעניין הזה.
 

שגרירנו באו״ם דני דנון אמר שישראל בכל מקרה הרוויחה אף שחמאס לא גונה בסוף, כי מה שחשוב הוא להציף את הנושא לשיח הבינלאומי. הוא לגמרי צודק. הוא רק שוכח שתפקידו הוא להשאיר את הנושא הזה בכותרות באופן קבוע, וליזום הצעות לגינוי בהתאם למספר הפרות החוקים על ידי חמאס, שזה אומר כל יום. לא אחת לשלוש שנים וחצי, ולא רק בחסותה וביוזמתה של ניקי היילי הנהדרת. היה נחמד שהיא כיהנה בתפקיד החשוב הזה בשנתיים האחרונות, אבל זה נגמר. 

 

האו״ם הוא גוף מסואב ובעייתי. ההנהגה הפלסטינית מתמודדת איתו נהדר - ביום שישי האחרון היא "הצליחה" למנוע גינוי של חמאס על אף רוב עצום של מדינות שרצו זאת, רובן מתקדמות ונאורות. למה ״הצליחה״ במירכאות? כי גם ההנהגה הפלסטינית תקועה, מחופרת, לא מביאה את עצמה או את העם שעל טובתו היא מופקדת לשום מקום. אבל גם אנחנו תקועים. להוציא קיטור ולהתלונן על המצב - לא ממש עוזר.
 

״המצב״ הוא בסך הכל נתוני פתיחה. כבר שנים לא מעטות כל מה שישראל עושה הוא להתלונן מדי פעם על הבעיה. אבל תפקידה של הממשלה הוא לא להציף את הבעיה אלא לפתור אותה. כל עוד אין מינוי ראוי לשר חוץ והתקציבים מקוצצים - למה שמשהו ישתנה?
 

מילא אם שגרירנו לאו״ם היה מחפה על כך, אבל דנון הוא אחד המינויים הגרועים שהיו לנו. מרבית הזמן הוא נוכח־נפקד. נתניהו אמור לדעת את זה - הוא עצמו דווקא היה מינוי מצוין בזמנו, ועשה רבות עבור תדמיתה של ישראל בשנות ה־80. בחלקו של דנון נפל מזל גדול - שנתיים לצדה של ניקי היילי. אבל ישראל אינה יכולה להפקיד את הזירה הזו בידי אחרים.

היא צריכה תוכנית עקבית ואדם מוכשר שינהל אותה. ישראל יכולה וצריכה לרכוב על מינויים מוצלחים של ארצות הברית באו״ם ולמנף אותם, אבל היא לא יכולה להיות תלויה בהם. היא צריכה מינויים מוצלחים משל עצמה. במילים אחרות - אפשר להתבכיין על אג׳נדה לא הוגנת ולהתאבל על המציאות, ואפשר לפעול סוף־סוף כדי לשנות אותה.